היא יכולה לראות אותה יושבת שם מעלייה, 

עם המבט המהפנט שלה, השמלה הלבנה המדהימה שלה, עם החיוך המרושע שלה.

היא יכולה לשמוע אותה לוחשת בעונג את רשימת הפגמים שנמצאים בה, 

משערה קטנה שמונחת לא במקום ועד למאית הגרם שיושב לה בבטן.

היא יכולה להרגיש את המגע המשכר הזה על גופה ואפילו נורא יותר, על הנשמה שלה.

לפני לא הרבה זמן היא הייתה נשבית בקסמייה של הספק מלאך ספק שטן הזאת.

אבל לא היום.

היום היא לוחשת בחזרה יתרון על כל חיסרון, היום היא מעיפה את ידה הנוגעת, 

והיום היא כבר יודעת שהספק נגמר, והמלאך הזה היא בעצם השטן הזה.

היום יש לה גבולות. היום היא יכולה לדעת לבד מה טוב לא ומה רע לה.

היום היא יכולה לקום לחייך למראה והעיניים שלה יחייכו בקצב השפתיים.

היום היא יכולה להסתכל על הדמות הנוראית הזאת ולהגיד לה את האמת בפנים.

הים היא יכולה להיות גאה בעצמה ובמה שהיא נהייתה.

היום היא יודעת שהעבר שלה תמיד יהיה חלק ממנה, אבל היא לעולם לא תהיה יותר חלק מהעבר שלה.

היום היא יכולה להגיד בגאווה לדמות המהפנטת הזאת "אני עדן-סופי, ואני ניצחתי אותך, את אנה."