קר לי. אבל זה לא קור חיצוני. זה קור מבפנים.

קור שמתפתח בבטן ומתפשט לכל איברי הגוף.

הידיים קופאות, הרגליים עוצרות בלי יכולת לזוז,

הראש מפסיק לחשוב והלב, מפסיק להרגיש.

הרגשות מסתחררים ומתחלפים בקצב מטורף שבלתי ניתן לעקוב אחריו,

הקור מחרפן, מעלף, משגע, משחק בי כאילו הייתי קוביית משחק שלא מראה את המספר הנכון.

הקור זורק אותי אחורה בזמן, לימים רעים, לתקופות גרועות ולרגשות זוועתיות.

הוא משחק בי, גורם לי לחשוב שהוא בעדי, הוא עוטף אותי, מרים אותי,

ואז בבת אחת בהינף יד מפיל אותי על הרצפה ושובר אותי.

ואיך אפשר להתנגד לו? הוא מהפנט אותי ביופיו, מושך אותי בנגינת החליל שלו ולא נותן לי לברוח.

הוא מחבק אותי ומבטיח לי את הירח והכוכבים על מגש, ואני בתמימותי מאמינה לו והולכת אחריו

כמו כבשה שהולכת אחרי הרועה.

אבל הקור הזה, הקור הרשע הזה מרחיק אותי מכולם, מהעדר, מהשמיים, מהעולם.

והוא כלב הנחייה שלי שאחריו אני הולכת בלי לשים לב לעולם שעובר לידי,

והוא כמו סם שממכר אותי אליו ומשכיח ממני את כל צרותיי,

והוא כמו כלב שמירה שמרחיק את כולם ממני כדי שאף אחד לא יפגע בי.

אבל הקור הזה המשתלט הזה יודע שאף אחד לא יכול לפגוע בי כמו שהוא בעצמו פוגע.

אף אחד לא יכול לגרום לי לעצב הזה, לדכדוך הזה לכעס הזה.

הוא הרי יודע שאי אפשר להכאיב לי יותר, שאי אפשר לאכזב אותי יותר, שאי אפשר לפגוע בי יותר.

הוא יודע את כל זה, כי הוא היה שם. כשהכאיבו לי, כשאכזבו אותי, כשפגעו בי.

הוא חיכה שם, ארב בפינה וחיכה לרגע הנכון לעקור ממני כל רגש חיובי, להפשיט ממני את בגדיי

ולהשאיר אותי גוססת ואנוסה, כשהוא בתוכי. לעד.