לא מחבבת חגים, כל הביחד הזה מעביר בי תחושה של לבד, ופספוס אדיר של זמן. מדהים איך הזמן עובר ואני עדיין זוכרת את ה"פסח-ים" שהעברנו יחדיו. בכלל, אני מודעת יותר ויותר לכמה חסרונך בחיי מורגש ככל שהימים חולפים.

איזו תהום עומדת בין מי שהייתי לפני 3 שנים ובין הדמות המעומעמת שהפכתי היום.

את הסדר העברתי אצל חברה. אני מעריכה את ההזמנות שאני מקבלת בכל חג ואין ספק שהתברכתי, אבל, אני מוכרחה להודות שבכל פעם שאני מתארחת במשפחה זרה, יש פער אירוני בין החינוך והנימוסים שאני רואה במשפחות נורמטיביות, לבין מה שקיבלתי למרות (ואולי בגלל?), החינוך הקשה והאלים שגדלתי עליו.

מעצבן אותי לראות כמה חוסר כבוד מופגן במשפחות, לכן גם אם זה ישמע מזוכיסטי אני מעריכה את הערכים שגדלתי על פיהם. 

מעצבן אותי עד כמה אני מלאה בסתירות פנימיות, יחסים אמביוולנטים כלפי אבא, אמא וכל השאר.

מעצבן אותי שלמרות כל החרא שאכלתי במשך שנים, עדיין הדבר הנכון הוא להרגיש את הכרת התודה.

כל החופש הזה לא מנוצל נכון ואני מוצאת את עצמי שוקעת במחשבות המסיחות את דעתי מהנקודה העיקרית, ובד בבד משתדלת לשמור מרחק, לברוח, ממי שיכול לעזור ולו במעט.

הבסיס לקיומי, כל התשתית שעליה עוצבתי, פותחתי וירשתי את מי שאני, מעורערת, מפזרת אותי לכל כיוון.

אוי, הגאווה העצמית. 

תוהה אם הייתי צריכה להשאר באיטליה וללמוד שם, בלאו הכי הבדידות היא לא הקריטריון שהיה מכריע לחיים כאן או שם. והאיטלקים, אני לא שונה מהם במיוחד; מרוכזת בעצמי, אנוכית ואינטרסנטית.

ובינתיים, אני צופה במד מן ונפעמת מעד כמה ג'ואן הולוואי מדהימה ביופייה, במקום לעבוד על תגובות בקבוצות אורגניות.

that nothing lasts,

but nothing is lost

!

הכנות שלי, שהיא אחת התכונות שאני יותר מעריכה אצלי, ובכלל,

היא גם אחת התכונות שגורמות לי להכי הרבה בעיות עם המין האנושי.

תכונה חיובית נוספת אצלי, היא המודעות והביקורת העצמית, 

(במינון גבוה במיוחד)

דבר שימושי כשצריך "לתקן" או "לאזן" את הבולשיט בחוץ (ובפנים.)

למרות שעדיין, ללא שמץ יהירות,

קשה לי לקבל את העובדה שאנשים בוחרים להפגע מהטחת המציאות כפי שהיא לאחר שאני מתבקשת לעשות כן.

(נו, לפעמים גם מבלי שהתבקשתי)

האמת, יש בזה אפילו מעט כפיות טובה,

אני מצפה מאנשים שאכפת להם ממני לקטול אותי ללא היסוס כשמגיע לי.

(מיותר לציין שזה קרה אולי פעם אחת השנה?)

איפה הרציונל כשאנשים שמכירים אותי מספיק זמן ויודעים שאני לא תמיד טיפוס נעים או חברותי במיוחד,

ממשיכים לרצות אותי בחיים שלהם, גם כשאני, מנק' מבטם, פוגעת בהם בצורה כזו?

ואני, אנוכית ואגוצנטרית ככל שאהיה, באמת מאמינה שאם אני מקדישה לבנאדם את הזמן לעוף עליו,

זה בסה"כ אומר שעוד אכפת לי.

כי אין לי כוונה לפגוע, אני לא מונעת משליליות.

אני משתדלת להתנצל כשאני מבינה שפגעתי, תוך כדי הבהרה מה היתה המטרה שלי מלכתחילה,

זה פשוט שמדהימה אותי בכל פעם מחדש איך אנשים מעדיפים לברוח לקומפורט זון שלהם.

יש לי קטע כזה,

לנסות ולהציל אחרים. אני מניחה שזה גרם לי לבחור את הלימודים שלי בהתאם.

לכוון אותם לשינוי, לחתור לפקוח את עיניהם,

לגרום להם להבין איפה התפל ואיפה העיקר.

וכן, אני לא מאמינה בכפפות של משי,

זה מעיק, זה מציק, זה לעטוף גלולה מרה בצמר גפן מתוק,

ח'ברה זו המציאות ותו לא,

בעיקר כשאני הראשונה שלא חוסכת מעצמי, 

זו שמתעצבנת כשאנשים עדינים איתי מדי.

זה לא שקיים דיסוננס בין איך שאני עם עצמי ואיך שאני עם הסביבה.

אולי זאת הבעיה, שצריכה להיות הפרדה.

אני בכל מקרה מאמינה שלא.

קשה לי להיות צבועה עם אחרים, אבל יש סיטואציות שהמטרה מקדשת את האמצעים.

כשזה לא הכרחי אני לא משחקת את המשחק. אבל אני לא מונעת מהמקום של להנחית אחרים בשביל להרגיש נעלה,

להפך, 

אם בנאדם כבר לא בא לי בטוב, אני פשוט אחזור לאדישות שלי,

זה הכי קל, ובעיקר כי אין לי זמן לבזבז.

ובכלל,

רב הזמן אני לא חושבת איך אני יכולה לטפח לעצמי את האגו,

עד כמה אני חכמה, יפה או רזה,

אלא איפה אני יכולה לשפר,

מה יעזור לי לשאוף לשלמות.

תמיד מביטה על חצי הכוס הריקה, כשזה נוגע לעצמי.

אז איך אפשר לצפות ממני לנהוג אחרת עם אחרים?

הרבה אנשים סביבי, מתעסקים בכל כך הרבה בולשיט,

שטויות תלויות באוויר,

מתמוססות לריק, ללא תוכן,

ואנשים חיים ככה, ללא מטרות, ללא שאיפות,

ואם זה הטריף אותי בהתחלה ואח"כ סתם נראה לי תמוה,

היום זה בעיקר מציק לי שאני צריכה לבזבז את הזמן שלי ככה.

איך אפשר להעביר חים שלמים ללא משמעות?

ללא הגעה לסיפוק בעל תכלית?

מה שאני מנסה בעצם לסדר לי בראש,

זה ששוב נמאס קצת מכולם.

במקום מסויים תחילת הסמסטר תקל עליי את העול בלהיות "חברה" או וואטסואבר,

למרות שכבר עכשיו אני שוב זורקת,

מתעלמת, מסננת,

מעבירה את הימים שלי בריצות,

יוגה,

שרירים תפוסים,

מתן אהבה אינסופית לגורה שלי,

מנסה ללמד את עצמי לנגן,

קוראת ג'ורג' מרטין,

מאכילה את האובססיה שלי לסושי,

ומתכננת את שיפוץ החדר שלי בפסח.

או בקצרה,

מתעסקת בעצמי.

ללא נקיפות מצפון או רגשי אשם.

זה פשוט שאני מוכרחה להיות מכוונת מטרה,

אסור לי לסטות או למעוד.

ונכון שזה יקרה ואין מנוס מכך,

אבל אני משתדלת לצמצם נזקים, כבר עכשיו.

עד כמה מוזר זה, ששקלתי בחיוב לצאת עם מישהו שהוא ידיד טוב של חברה שלי, רק כדי להיות קצת יותר בקרבתה ביציאות משותפות?

קשה למצוא מישהו (או מישהי) שישאיר אותי מרותקת וסקרנית,

שיהווה אתגר.