לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


EVERYTHING IS BEAUTIFUL

Avatarכינוי:  heartwork

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2013    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2013

nts



 

CHANNEL YOUR INNER WARRIOR !!!

נכתב על ידי heartwork , 27/2/2013 21:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




שוב מתחשק לי ללכת לאיבוד בסימטאות וונציה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת על זה יותר ויותר.
המבחן הכי חשוב הסמסטר מעבר לפינה ולי עדיין קשה לסלוח לעצמי שהבאתי את עצמי למצב של שתי בחינות במועד ב'. מוכרחה לעמוד בממוצע ציונים מטורף,  כנגד כל הסיכויים.
אסור לי לאבד את העשתונות לקראת סמסטר ב', מערכת השעות בסמסטר א' מסמיקה לנוכח השעות שאני הולכת לבלות בסמסטר ב' אי שם.
הלקח הכי חשוב שהפקתי היה להתמודד עם הבעיות כשהן יצוצו ולא לחשב עד כמה הן קרובות, איך ומתי הן הולכות לצוץ ולחזות פתרונות או סיכויי השרדות.
ועדיין,
קשה לי שלא לנדוד במחשבותיי ולדמיין איך יראו החיים שלי בשנים הקרובות. אני הולכת להתקל בלא מעט מכשולים. לוותר ולהקריב הרבה דברים לטווח הזמן הארוך.
אני מאמינה שלא כ"כ מפריעה לי העובדה הזו כמו שמפריעים לי ניצני ההתלבטות שהחלו לנבוט בראשי לא מזמן. 
אחרי הכל אני רגילה להשאיר אנשים מאחור, לוותר על מעגלי החברים שאני יוצרת ומתנתקת מהם כל פעם מחדש, להחליף עבודות, לברוח מזוגיות, להעלם ולבצבץ מחדש במחזוריות המסונכרנת עם עונות השנה.
לנדוד.
אנוכית וכפויית טובה, אמת,
אבל המטרה מקדשת את האמצעים.
מה שמטריד אותי יהיה לגלות שהמטרה לא מלהיבה כפי שדמיינתי, שאני עלולה למצוא את עצמי תלויה בדמיונות שווא. למרות שיש לי פתרון שיעזור לי להבין טוב יותר אם זו הבחירה הנכונה, אני מוצאת את עצמי בלי זמן ליישם אותו.
כך או כך, אני לא מוכנה לחיות חיים לא משמעותיים.
הרבה זמן שלא מצאתי מישהו שחופף אליי בקו המחשבה, כמו שמ' נמצאת. היא מגה חנונית, מגושמת ומלאת הומור מוזר. היא מזכירה לי איך הייתי פעם, לפני שהאפאתיה השתלטה על כל מערכת העצבים שלי.
יש בה ניצוץ של חיוניות, משהו שחסר בי ומותיר אותי מהופנטת. ככל שאני מכירה אותה יותר, אני הופכת למסוקרנת יותר בנוגע לסיבות שהובילו אותה לראות את העולם בצורה שלי. מה שזה לא יהיה שדפק אותה ככה, כנראה בכל זאת הפיך.
מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה שהכל יפה כ"כ, 
איך מעגלים נפגשים, מצטלבים,
משתלבים, נפרדים,
וחוזר חלילה.

כי גם אם בפנים הכל רקוב יש תקווה לתקן. 
אני צריכה להעריך יותר את כל מה שיש לי.
נכתב על ידי heartwork , 20/2/2013 17:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




נראה לי שעליתי על דפוס מסויים בחיים שלי- אנשים נוטים לאכזב אותי יותר בתקופת החורף.
יש בזה הגיון כשאני חושבת על זה, אולי הגשמים אמורים לשטוף את כל הצער הרחק מההווה אל העבר,
אולי רסיסי האור השוטפים אבק מבעד לחלונות אמורים להזכיר לי את התובנה האירונית שככל שיש לך יותר אנשים בחיים, אתה יותר אומלל.



קשה לי לקבל ובעיקר להבין התנהגויות פסיביות. אתה רוצה לשקוע ברחמים עצמיים אין בעיה, אבל איך אפשר לעמוד בחיבוק ידיים מבלי לפחות לנסות ולהלחם חזרה? 
אנשים צריכים להפנים שהעולם ממשיך להתקיים.
אין תועלת בלהתפנק.
אף אחד לא יחכה לכם.
אתם לא הופכים ונהיים צעירים יותר. ותנחשו מה, יהיו לכם עוד מספיק נפילות בחיים. בו פאקינג הו. מה ההגיון להתקע ולהרים ידיים כל פעם כשקצת קשה? 
ןבאיזו זכות אתם משליכים ככה על הסביבה שאוהבת ואכפת לה ממכם? אם לא למענכם, איך לא למענם?
איך אנשים סובלים את עצמם ככה?
קו המחשבה הנוקשה שלי לא מגיע מחינוך רוסי קשה, וזו גם לא יהירות, 
אני מרשה לעצמי לחשוב ככה דווקא כי אני מגיעה מהצד הקיצוני שחווה וראה מספיק כשלונות מגיל אפס. אפילו קצת לפני אם אקח לדוגמה את אמא שלי שקיבלה מכות מאבא היקר כשהיתה איתי בהריון.
יש בזה משהו משעשע, שהילדות הכה דפוקה שלי הקנתה לי את הפריווילגיה לעוף על אנשים שאין להם מושג בשיט איך חיים קשים באמת מרגישים.
אז ברור שזה משגע אותי כשאנשים סביב כ"כ פסיביים ושקועים בחיפוש אינסופי אחר סיבות לרחם על עצמם עוד קצת, תירוצים לעצלנות ובריחה מנטילת אחריות.
75% מהאנשים סביבי ממש דורשים בכוח סטירת התעוררות. 
קיבלתי מספיק האשמות על החשיבה הרציונלית מדי שלי,
אבל גם מספיק מכאובים בלב,
בשביל להבין שאם אני יכולה לחשוב בצורה אנוכית רק על עצמי ועל המטרות שלי, להלחם ולעשות כל מה שיידרש בשביל להתקדם ולהתפתח,
אז כל אחד יכול (וצריך!) לחשוב ולהתנהג בצורה הזו.
אפשר לעשות חיים תוך כדי המסע להגשמה עצמית, אבל אני מאמינה שאסור להתלות, להקשר באחרים. זה בדיוק כמו להאחז בקרקע לא יציבה.
והיום, היום אני מבינה, איזו דרך ארוכה עשיתי. 
אני מבינה שהיא לא הייתה לשווא. 
כל הכאב, הדמעות, ההרגעים שהאמנתי שפיזית אפשר למות מיגון אינסופי, כולם עזרו לי להעריך טוב יותר את מה שיש לי, להתפתח לאדם שאני שואפת להיות, ולהגשים את המטרות שלי.
לכל דבר יש סיבה.
וזו בדיוק הסיבה שהמשכתי ללכת זקופת קומה בסוף היום המגעיל הזה, נחושה בדעתי להוכיח לעצמי, ולא לכל אותם עצלנים ושקרנים סביבי, שאני אצליח.
אני לא מוכנה לבכות בגלל אף אחד יותר.
ככה זה יהיה, אני ואני ואני וזהו.
שום דבר לא חשוב מספיק.
נכתב על ידי heartwork , 11/2/2013 21:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

1,845
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לheartwork אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על heartwork ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)