הלימודים מרגשים ומעניינים אותי, מכניסים נופך רענן לריקנות שבי. האתגר הזה, של לעשות את זה יום אחד בעוד 7 שנים, מתעלה על הספקות שמותירה אחריה אי הידיעה מה טומן בחובו התהליך.

החורף מתקרב ויחד איתו תקופה שמכילה הזדמנות להיות אחרת, לרקום עור וגידים לגרסה המשופרת של מי שאני.

i want to leave this summertime sadness behind.

יהיה לא פשוט לשחרר ולהשתחרר מהשלשלאות והכבלים שאזקו אותי 24 שנים, בין אם בכפייה ובין אם מרצוני החופשי.

הצעד הראשון יהיה הכי קשה אבל אני מוכרחה לעשות אותו. בעצם, לא מוכרחה. מדוייק יותר יהיה לומר רוצה. 2012 הביאה את המודעות העצמית שלי למקום כ"כ חד ונהיר, שאני לא מסוגלת לשבת יותר בחיבוק ידיים. אני מבינה בדיוק לאן ובאיזו מהירות מערבולת ההרס העצמי שלי מסתחררת אם לא אקום ואקבל עזרה חיצונית.

כי בפעם הראשונה בחיי, אני רוצה להניח את הסרקזם והסקפטיות שלי בצד ולהאמין שמגיע לי להיות מאושרת. שמוכרח להיות יותר. שיש מקום, היכנשהו בעולם, שבו אצליח לראות את האור בבהירות. 

not a place i was meant to be lost in. a place i was meant to be found. where all the pieces that fell, will fit together

מצפה לי תקופה ארוכה ותחרותית והנה עוד תירוץ לכך שאני מוכרחה לטפל בעצמי טוב יותר. אני רוצה להפיק את המיטב ולתת מעצמי כמו תמיד, את המקסימום ומעבר.

נמאס לי לפגוע באנשים סביבי, לפגוע בעצמי. נמאס להתקיים, לא לחיות.

הדופק המואץ וקוצר הנשימה, הסחרחורות, ההתעלפויות והמיחושים השונים, כולם אותות לקריסת הגוף, לנפש המאכלת את הבופנוכו שלי.

הקלתי ראש בסיטואציה בה אני נמצאת, יותר מדי זמן. 

אני מאחלת לעצמי לקבל כלים להתמודד עם הכאב הנפשי וליישם אותם בצורה האפקטיבית ביותר.

may this winter wash away the bitterness & agony that lays within me,

I deserve to be happy.

Amen