אם יש משהו שמבאס אותי על תקן יומיומי, זה סמסים ושיחות טלפון. שלא נענו כמובן.
אני לא אוהבת את ההרגשה הזו שאני מקבלת כשאני רואה את השיחות או ההודעות האלו מאנשים שבעבר היו הכל בשבילי,
כשעוד הייתי תמימה והאמנתי באנושות,
כשעוד הייתי כחומר ביד היוצר, כמו בובה על חוט. או יותר נכון כמו פאקינג פיניאטה שניפצו לרסיסים.
זה גורם ללב שלי להחסיר פעימה ואני מרגישה איך כל הדם זורם לי לכפות הידיים והרגליים,
מותיר אותי נטועה במקום אך עדיין כמעט נופלת.
בכל מקרה, קל להבין למה אני לא מחבבת את תחושת הנוסטלגיה הזו שעוטה אותי כל פעם מחדש,
מעיפה אותי אחורנית וגורמת למכאובי נפש ישנים לפעום שוב.
זה רק לגיטימי שלא אענה ואותיר אחריי סימני שאלה.
ואני תוהה, איך לא נמאס להם להלחם עליי.
כל אחד יודע שאין אצלי הזדמנויות שניות.
איך אנשים מרשים לעצמם לבזבז את הזמן היקר הזה.
תקופת המבחנים מתחילה השבוע ואני כבר בשלב הסופי של קבלת פסק הדין- אני הולכת להכשל בגדול, בכל המבחנים. אני פשוט רואה את זה קורה.
והאמת היא שאני יותר רגועה כרגע, מתישהו השבוע כנראה הפנמתי שאין טעם לייסר את עצמי בגלל זה.
יהיה מה שיהיה. ההשלכות הן דבר שפשוט אמור לקרות. ומי יודע, אולי זה יזרוק אותי לדרך בה אני מיועדת לפסוע.
לפעמים אני חושבת לעצמי, כמה לא הוגן שנאלצתי לגדול ולהתפתח בנסיבות שכאלו.
אני מנסה לנער במהרה את המחשבות האלו מראשי משתי סיבות,
האחת היא שככל שאני מתעמקת בזה אני מרגישה כמה מצער המצב שלי באמת,
והשניה היא שזה גורם לי להרגיש שאני כפויית טובה, אחרי הכל אני בכלל צריכה להודות על מה שכן תקין.
אני לא יכולה לסתור את עצמי ולתעב רחמים עצמיים ופינוק אצל אחרים בעוד אני מהרהרת במחשבה הזו.
כבר הרבה זמן שאני בנקודה שאין לי מושג מה אני רוצה. מה יגרום לי להרגיש חיונית.
באמת ובתמים האמנתי שהלימודים ירגשו אותי ויעזרו לי לעבור לפאזה שונה, להעצים את עצמי ולהשתנות.
אבל מתברר שזה כנראה היה פיק סתמי למעלה, מאחר ושוב חזרתי לסורי.
אני רוצה לקבל השראה כלשהי, להרגיש.
לגלות שעוד לא איבדתי את היכולת הזו לחלוטין. כי ככה זה מרגיש לי כבר למעלה משנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
heartwork
