לא מחבבת חגים, כל הביחד הזה מעביר בי תחושה של לבד, ופספוס אדיר של זמן. מדהים איך הזמן עובר ואני עדיין זוכרת את ה"פסח-ים" שהעברנו יחדיו. בכלל, אני מודעת יותר ויותר לכמה חסרונך בחיי מורגש ככל שהימים חולפים.

איזו תהום עומדת בין מי שהייתי לפני 3 שנים ובין הדמות המעומעמת שהפכתי היום.

את הסדר העברתי אצל חברה. אני מעריכה את ההזמנות שאני מקבלת בכל חג ואין ספק שהתברכתי, אבל, אני מוכרחה להודות שבכל פעם שאני מתארחת במשפחה זרה, יש פער אירוני בין החינוך והנימוסים שאני רואה במשפחות נורמטיביות, לבין מה שקיבלתי למרות (ואולי בגלל?), החינוך הקשה והאלים שגדלתי עליו.

מעצבן אותי לראות כמה חוסר כבוד מופגן במשפחות, לכן גם אם זה ישמע מזוכיסטי אני מעריכה את הערכים שגדלתי על פיהם. 

מעצבן אותי עד כמה אני מלאה בסתירות פנימיות, יחסים אמביוולנטים כלפי אבא, אמא וכל השאר.

מעצבן אותי שלמרות כל החרא שאכלתי במשך שנים, עדיין הדבר הנכון הוא להרגיש את הכרת התודה.

כל החופש הזה לא מנוצל נכון ואני מוצאת את עצמי שוקעת במחשבות המסיחות את דעתי מהנקודה העיקרית, ובד בבד משתדלת לשמור מרחק, לברוח, ממי שיכול לעזור ולו במעט.

הבסיס לקיומי, כל התשתית שעליה עוצבתי, פותחתי וירשתי את מי שאני, מעורערת, מפזרת אותי לכל כיוון.

אוי, הגאווה העצמית. 

תוהה אם הייתי צריכה להשאר באיטליה וללמוד שם, בלאו הכי הבדידות היא לא הקריטריון שהיה מכריע לחיים כאן או שם. והאיטלקים, אני לא שונה מהם במיוחד; מרוכזת בעצמי, אנוכית ואינטרסנטית.

ובינתיים, אני צופה במד מן ונפעמת מעד כמה ג'ואן הולוואי מדהימה ביופייה, במקום לעבוד על תגובות בקבוצות אורגניות.