שוב מתחשק לי ללכת לאיבוד בסימטאות וונציה. לאחרונה אני מוצאת את עצמי חושבת על זה יותר ויותר.
המבחן הכי חשוב הסמסטר מעבר לפינה ולי עדיין קשה לסלוח לעצמי שהבאתי את עצמי למצב של שתי בחינות במועד ב'. מוכרחה לעמוד בממוצע ציונים מטורף, כנגד כל הסיכויים.
אסור לי לאבד את העשתונות לקראת סמסטר ב', מערכת השעות בסמסטר א' מסמיקה לנוכח השעות שאני הולכת לבלות בסמסטר ב' אי שם.
הלקח הכי חשוב שהפקתי היה להתמודד עם הבעיות כשהן יצוצו ולא לחשב עד כמה הן קרובות, איך ומתי הן הולכות לצוץ ולחזות פתרונות או סיכויי השרדות.
ועדיין,
קשה לי שלא לנדוד במחשבותיי ולדמיין איך יראו החיים שלי בשנים הקרובות. אני הולכת להתקל בלא מעט מכשולים. לוותר ולהקריב הרבה דברים לטווח הזמן הארוך.
אני מאמינה שלא כ"כ מפריעה לי העובדה הזו כמו שמפריעים לי ניצני ההתלבטות שהחלו לנבוט בראשי לא מזמן.
אחרי הכל אני רגילה להשאיר אנשים מאחור, לוותר על מעגלי החברים שאני יוצרת ומתנתקת מהם כל פעם מחדש, להחליף עבודות, לברוח מזוגיות, להעלם ולבצבץ מחדש במחזוריות המסונכרנת עם עונות השנה.
לנדוד.
אנוכית וכפויית טובה, אמת,
אבל המטרה מקדשת את האמצעים.
מה שמטריד אותי יהיה לגלות שהמטרה לא מלהיבה כפי שדמיינתי, שאני עלולה למצוא את עצמי תלויה בדמיונות שווא. למרות שיש לי פתרון שיעזור לי להבין טוב יותר אם זו הבחירה הנכונה, אני מוצאת את עצמי בלי זמן ליישם אותו.
כך או כך, אני לא מוכנה לחיות חיים לא משמעותיים.
הרבה זמן שלא מצאתי מישהו שחופף אליי בקו המחשבה, כמו שמ' נמצאת. היא מגה חנונית, מגושמת ומלאת הומור מוזר. היא מזכירה לי איך הייתי פעם, לפני שהאפאתיה השתלטה על כל מערכת העצבים שלי.
יש בה ניצוץ של חיוניות, משהו שחסר בי ומותיר אותי מהופנטת. ככל שאני מכירה אותה יותר, אני הופכת למסוקרנת יותר בנוגע לסיבות שהובילו אותה לראות את העולם בצורה שלי. מה שזה לא יהיה שדפק אותה ככה, כנראה בכל זאת הפיך.
מדהים אותי בכל פעם מחדש כמה שהכל יפה כ"כ,
איך מעגלים נפגשים, מצטלבים,
משתלבים, נפרדים,
וחוזר חלילה.
כי גם אם בפנים הכל רקוב יש תקווה לתקן.
אני צריכה להעריך יותר את כל מה שיש לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
heartwork
