נראה לי שעליתי על דפוס מסויים בחיים שלי- אנשים נוטים לאכזב אותי יותר בתקופת החורף.
יש בזה הגיון כשאני חושבת על זה, אולי הגשמים אמורים לשטוף את כל הצער הרחק מההווה אל העבר,
אולי רסיסי האור השוטפים אבק מבעד לחלונות אמורים להזכיר לי את התובנה האירונית שככל שיש לך יותר אנשים בחיים, אתה יותר אומלל.
קשה לי לקבל ובעיקר להבין התנהגויות פסיביות. אתה רוצה לשקוע ברחמים עצמיים אין בעיה, אבל איך אפשר לעמוד בחיבוק ידיים מבלי לפחות לנסות ולהלחם חזרה?
אנשים צריכים להפנים שהעולם ממשיך להתקיים.
אין תועלת בלהתפנק.
אף אחד לא יחכה לכם.
אתם לא הופכים ונהיים צעירים יותר. ותנחשו מה, יהיו לכם עוד מספיק נפילות בחיים. בו פאקינג הו. מה ההגיון להתקע ולהרים ידיים כל פעם כשקצת קשה?
ןבאיזו זכות אתם משליכים ככה על הסביבה שאוהבת ואכפת לה ממכם? אם לא למענכם, איך לא למענם?
איך אנשים סובלים את עצמם ככה?
קו המחשבה הנוקשה שלי לא מגיע מחינוך רוסי קשה, וזו גם לא יהירות,
אני מרשה לעצמי לחשוב ככה דווקא כי אני מגיעה מהצד הקיצוני שחווה וראה מספיק כשלונות מגיל אפס. אפילו קצת לפני אם אקח לדוגמה את אמא שלי שקיבלה מכות מאבא היקר כשהיתה איתי בהריון.
יש בזה משהו משעשע, שהילדות הכה דפוקה שלי הקנתה לי את הפריווילגיה לעוף על אנשים שאין להם מושג בשיט איך חיים קשים באמת מרגישים.
אז ברור שזה משגע אותי כשאנשים סביב כ"כ פסיביים ושקועים בחיפוש אינסופי אחר סיבות לרחם על עצמם עוד קצת, תירוצים לעצלנות ובריחה מנטילת אחריות.
75% מהאנשים סביבי ממש דורשים בכוח סטירת התעוררות.
קיבלתי מספיק האשמות על החשיבה הרציונלית מדי שלי,
אבל גם מספיק מכאובים בלב,
בשביל להבין שאם אני יכולה לחשוב בצורה אנוכית רק על עצמי ועל המטרות שלי, להלחם ולעשות כל מה שיידרש בשביל להתקדם ולהתפתח,
אז כל אחד יכול (וצריך!) לחשוב ולהתנהג בצורה הזו.
אפשר לעשות חיים תוך כדי המסע להגשמה עצמית, אבל אני מאמינה שאסור להתלות, להקשר באחרים. זה בדיוק כמו להאחז בקרקע לא יציבה.
והיום, היום אני מבינה, איזו דרך ארוכה עשיתי.
אני מבינה שהיא לא הייתה לשווא.
כל הכאב, הדמעות, ההרגעים שהאמנתי שפיזית אפשר למות מיגון אינסופי, כולם עזרו לי להעריך טוב יותר את מה שיש לי, להתפתח לאדם שאני שואפת להיות, ולהגשים את המטרות שלי.
לכל דבר יש סיבה.
וזו בדיוק הסיבה שהמשכתי ללכת זקופת קומה בסוף היום המגעיל הזה, נחושה בדעתי להוכיח לעצמי, ולא לכל אותם עצלנים ושקרנים סביבי, שאני אצליח.
אני לא מוכנה לבכות בגלל אף אחד יותר.
ככה זה יהיה, אני ואני ואני וזהו.
שום דבר לא חשוב מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
heartwork