Let It Be

כמו להיכנס לבית חסר חפצים.

ככה זה הלב שלי עכשיו..

כשנכנסים אליו הוא ריק.

אני כבר לא זוכרת מה זה להרגיש,

אני לא יודעת מה זה להתרגש,

הפרפרים היחידים שיש לי בבטן זה הכאבי בטן שיש לי כשאני לא אוכלת או שאני אוכלת יתר על המידה,

שכחתי איך נהנים מהחיים האלו,

שכחתי איך זה להתמכר לאדרנלין.

שכחתי איך זה להיות מכורה...

שכחתי את הריח.

שכחתי את התווי פנים..

שברי זיכרונות,שברי זכוכיות נוזליות שזולגות לי על הפנים..

ללכת כמו רוח בין אנשים..

להיות מישהי קשה חסרת רגש.

והתקפי הגעגועים שמכים בך חזק כמו גלים בים בחורף.

אני לא רוצה להתגעגע.

אני חושבת שאני אחרי זה וכל פעם מחדש אני נופלת ועולה מחדש.

ושואלת,שואלת הרבה.. איפה אתה?

למה הטלפון שלי לא מצלצל?

למה הלב שלי מפסיק לפעום?

למה אני חשה שאני רוצה לראות,להרגיש,להריח.. אפילו רק להציץ.

למה כואב לי לפעמים בחזה ובא לי להתרסק לחתיכות?

למה לוקח לדברים כול כך הרבה זמן לעבור?

בשביל מה זה טוב?

למה הפסקתי להתרגש ממשהו למה הפסקתי להתעניין באחרים?

למה אני כ"כ אדישה כלפי הסביבה?

למה אני מסרבת להאמין לקבל ולדעת.. שזה הגורל וזה החיים וזה מה שיש.

פשוט למה... ופשוט די.