Let It Be

תקופה נוסטלגית.. סגירת מעגלים ושירים מזכירים לי תקופות של פעם..

מעבר הזמן גורם לי לחשוב על אחורה.. בצורה דווקא אחרת.

אם זה להסתכל בתמונות של פעם.. בפולין.. לשמוע את השירים האלו.. אני יכולה להרגיש את הצמרמורת

אני יכולה כאילו לחזור בזמן ולחוות את הדברים בדימיון.. כאילו הם עכשיו שוב קורים.

להתחיל להסתכל בתמונה אחת שהביאה את כל הניצוץ,התמונות הישנות.. לדעת מאיפה באתי ואיפה אני עכשיו..

לראות את השינוי הכ"כ הגדול הזה שהתחולל בי.

עושה בי צמרמורות ומשמח אותי.. כי לפעמים בא לי לחזור לתקופות האלו,לתקופות שלא יחזרו אף פעם.

אהבות ישנות לא חוזרות..אבל ההרגשה חוזרת... הזיכרונות מאותן תקופות.

איפה הייתי? הייתי תלמידת תיכון שרוצה הרבה אהבה..שטסה לחפש את השורשים בפולין,שלמדה,שעבדה.. שחשבה הרבה.

שהייתה תמימה באיזשהו מקום.

איפה אני עומדת היום?

נזכרת לי בהכל.. ומחייכת חיוך חצי עצוב חצי שמח.. כי אני שמחה בשינוי שהתחולל בי ומצד שני בא לי לחזור להיות שם..

בתמימות,בשמחה,בילדותיות,ב'לזרוק על כל העולם' ולא להיות אחראית על שום דבר.. פשוט לחיות בלי שום נטל מסויים

להיזכר בקראשים המטומטמים ובאהבות הטיפשות שעשו לי את כל הילדות והבגרות.. 

הטלנובלות שיצרו אצלי את דמות הגבר שבחיים לא יגיע ואת העולם הדימיוני שהייתי חיה בו שעכשיו כבר כמעט ואיננו.

עכשיו אני כבר משרתת בצבא כמפקדת.. מתקדמת בחיים שלי אפילו אם רציתי או לא רציתי

כי הכל קורה וקרה כל כך מהר.

כל כך מהר איבדתי את התמימות,כל כך מהר טסתי סיימתי תיכון,כל כך מהר טסתי לחול,ואחרי שנייה וחצי התגייסתי.

אין ספק שהצבא שינה אותי..

את הרגשנות המאוד גדולה שלי.. השארתי בחיים האזרחיים שלי.. בצבא אני לא מצליחה להיחלש.. לא מצליחה להישבר

או להיות טיפה רגישה..

כי זו המציאות שגרמה לי לזה... 

למדתי מזו משפחה.. קצת גדולה מזו שיש לי בבית.. מזו חברות אמיתית.. כשאתה ברגע הכי קשה שלך.. החבר האמיתי שלך

האח שלך.. תמיד יהיה שם לצידך.. לתמוך ללמד לחבק להגיד שהכל בסדר...

וההיקשרות הזו לאור כל הדברים האלו מקשה..

אז בהתחלה חברה משתחררת.. ואחרכך כל האחים.. שהם נורא נורא חסרים לי.. משתחררים

והכי נורא לי עכשיו שאחת ה-חברות השתחררה וזהו די כמה אפשר? זה כבר נהיה לי קשה..

קשה לי להיפרד מאנשים שחייתי איתם במשך שנה יום ויום.. עבדתי איתם,צחקתי איתם,ישנתי איתם,אכלתי,בכיתי,צחקתי ועשיתי כל 

מה שאני עושה בדרך כלל אבל איתם.

חלקתי איתם הכל.. התייעצתי.. ועכשיו להיפרד? בחיים האזרחיים לא קל להחזיק קשר

ואיך אומרים? קשר שהוא קשר חזק ואמיתי יחזיק מעמד גם מאלפי קילומטרים..

אז כן זה לא אותו דבר.. לא אותו דבר כי אנחנו לא אוכלים ושותים ורוקדים ומתייעצים וקמים וישנים ביחד

וכי קשה לי לעכל הכל שזה קורה כול כך מהר..

הזמן עובר במהירות האור לפעמים.. וזה מקשה לי לעכל.. קשה לי לעכל דברים קשה לי להבין למה זה קורה ואיך

וזה כבר קורה!

עדיין לא עיכלתי שכמה הלכו לי עוד כמה הולכים לי בדרך..זה לא לאבד.. ולא להיפרד אבל אני מאמינה

שאין לדעת לאיפה הדרכים ייקחו כול אחד מאיתנו ולפעמים.. הסוף גם אם הוא לא נראה סוף - הוא יכול להיות כזה.

מצד שני החיים מפתיעים הרבה פעמים ואת זה חוויתי על בשרי בצד היותר טוב והיותר רע.

אין ספק שכל אחד שעובר בחיים של בן אדם תורם לאותו בן אדם חלק ממנו.. ומעשיר אותו.

ואם זה שאתה הלכת לי עכשיו... שהכל קרה לי מהר מידי,שבסופו של דבר אני זו ששיחררתי ואמרתי שמספיק

וכבר חזרת לדבר האהוב והרגיל והמוכר שתמיד היה לך שם... לא רק שזה קשה להיפרד.. מחבר טוב שהוא גם

היה הרבה יותר מחבר לפעמים.. זה גם קשה לראות את זה קורה מול העיניים

לא קשה במובן הקנאי.. קשה.. קשה לזכור שאני הייתי במקום הזה.. ואולי הייתי רוצה להיות בו שוב

וצד אחר בי ואולי צד גדול ממני,שמח.. ומאושר בשבילו.

כל אחת הייתה רוצה לראות את החבר הטוב שלה מאושר.. ואם זה לא יכול להיות איתי אז אין מה לעשות..

ככה הגורל קבע.. ואולי הייתי צריכה לראות את זה בעיניים כדי שאני אוכל לנשוך קצת את השפתיים ולהבין את המציאות..

שכרגע נשאר לי רק חבר טוב.. ואולי זה יישאר ככה לנצח ואולי לא.. ואני לא יודעת אפילו אם זה מה שנשאר לי

כי רק הזמן יוכל להוכיח אם הקשר הזה יישמר או לא.

המעגל הזה שנפתח לי.. הוא נסגר עכשיו,לפחות מבחינתי שזה טוב.

החיים הם לא תמיד מה שאנחנו רוצים והכול קורה לטובה בסוף

ואם צריך להיפרד.. אין מה לעשות,כל אחד בסופו של דבר יימצא את עצמו נפרד מאנשים שחשובים לו ככה או ככה

השאלה איך הוא משנה את התמונה ומה הוא עושה כדי לא להיפרד מהם לגמרי :)

אני חושבת שאני צריכה להתחיל יותר לשמר קשרים שחשובים לי.. ועכשיו אחרי ששניים חשובים השתחררו לי

אני מבינה את המשמעות של שמירה על קשר ולמה זה חשוב.. לפחות לי.

עוד מעגל שסגרתי זה כל הזיכרונות איך הגעתי לגדוד.. מרגיש לי שהתקופה הזו היא פשוט במעגל חוזרת על עצמה

הריח של אותה תקופה,מצב האנשים בגדוד,מצב הפלוגה,מזג אוויר וכול דבר קטן פשוט מזכיר לי את היום

בו קיבלתי את ההקצאה והגעתי לגדוד הזה.. כל התהליך שעברתי שם.. כל האנשים שהייתי איתם והכרתי

כל הקושי וכול הכיף.. נזכרתי בהכל,עצרתי לרגע וחייכתי חיוך של איזה כיף לי שאני פה..

איפה אני עכשיו.. מסתכלת שנה אחורה ונזכרת איך הכל בעצם התחיל..

למדתי הרבה ורכשתי הרבה מיומניות וחברויות במקום הזה.. גם אם אני טוחנת,טוב לי.. אני נמצאת עם אנשים שאני אוהבת

למרות שעכשיו חלקם עזבו.. ועצוב שכל הגדוד ייתחדש באנשים ויתחילו להגיע אנשים חדשים ולאט לאט

הפלוגה תהיה בכלל ריקה מאנשים שהכרתי והיו מפצים שלי.. ועכשיו אני אהיה המפצית.. אני זאת שיזכרו אותה

מניחה שזה קורה לכל מחזור גיוס שמגיע לפלוגה.

כל התהפוכות האלו במשך החודשיים האחרונים בילבלו אותי אבל עכשיו אני בשלב ההתייצבות..

מנסה למצוא את המקום שלי להתעסק בעיקר.. להסתכל על אחורה כזיכרון מתוק שהיה ולא יחזור.. לשמר את מה שיש

ולדחוף קדימה..מקווה שבאמת שנה הזאת לא תהיה כמו הקודמת.. שאני לא ארגיש את אותו הדבר

שלא יקרה לי אותו דבר כי אני מוצאת את עצמי שוב לבד.. ואני מרגישה שפתחתי שוב מעגל בעניין הזה...

אז מקווה למשהו אחר.. ומקווה שדי אני אשכח מהכל ולא אהיה אפילו טיפה בדיכאון

כי זה המצב ועם כל הקושי צריך לדעת לאכול את זה..

כי אני אשמה אחרי הכל שהבאתי לתוצאות שהיו בשליטתי ואני צריכה לשאת בזה..

סו פאק אול דה וורלד.סגרתי מעגלים אני ממשיכה בחיי.. :)

ויהיה .. יהיה בסדר בסוף זה בטוח.

רק שאני אשתחרר אני לא יודעת מה אעשה.....בלי המסגרת הזו.

עריכה קלה..

שוב אותה תקופת חורף שחוזרת על עצמה.. קשה לי להתעלם מהגלגל שחוזר שוב ושוב..

כל שנה אותן תחושות,הלוואי וזה ישתנה