אז אח שלי קנה דביקי..
לכל אלה של זוכרים את הילדות שלהם,
או להפך חסכו את ילדותם..
חסכתי לכם את הזכרונות העצובים ונסיונות להיזכר..
וצמצמתי הכל לתמונה אחת.
זה דביקי :
זוכרים?! יופי!! D:
לא זוכרים? עופו!.. סתם לא אתם יכולים להישאר אבל לא תבינו..
אולי.
אז כל מי ששיחק בדביקי בילדותו או כמוני היום..כשאני בת 16 וחצי
יודע שדביקי זה נורא כיף עד שזה מתאכזר אלייך..
ומי כמוני יודעת איך זה שדברים ילדותיים ונחמדים מתאכזרים אלייך..
והפעם זה אישי! וזה כאב..
אז אני בתמימות מנסה לתפוס עט שנפל לי על הרצפה..נו טוב זה היה עיפרון!
מרוצים?!
יופי.
ואני בשיא ה...וויש! נותנת תנופה לדביקי..ומה לעשות.. לא הגעתי.
ואני כל כולי בדכדוך לא רציונאלי..
ואז חשבתי לעצמי ממש בזריזות "מה קורה אחרי שזורקים את ה.. אחחח!!!! כוסעמק!!!
החרא נכנס לי לעין!!!!"
כמו שמהר הבנתי זה חוזר.
לתוך העין של הזורק!
וזה כאב..
ימח שמו של הדביקי המקולל..
לאחר אכזבתי כשלתי בנסיונות החזרת העט..עיפרון. וויתרתי אחת ולתמיד..
או במילים אחרות עד שהתחת השמן שלי יקבל מוטיבציה..או במילים אחרות עד שיבוא לי.
וכן.
זה מה שקרה לי היום.
אה וגם הייתי במועצת הנהגה.. כן אני בצופים.
ואני גאה!
והצלחתי לזכור את השם של השישיסט מלביא הידוע בכינויו "חוניו!"
ומגניב לי!
טוב חפרתי
להת' לכם חמדמדים שלי.
טאבי ביי ביי.
D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
