"פוקצ'ה."
אמרה המוכרת,
בעוד אני ושילה (יש חולם לכן זה נשמע כמו שילו) הסתכלנו אל מעבר לזכוכית במטרה לבחור לעצמנו מזון.
ותוך כדי אותו קונפליקט עצמי אשר מנע מאיתנו לנוח,
הבנו את משמעות המילה שאמרה המוכרת וללא הפסקה ניסינו לקשר את אותו
גוש בצק לפוקצ'ה...
בעודנו מנסים לקשר את אותו תירוץ למאפה...
הבטנו אחד על השני ואמרנו בעוז ובאומץ.. "..יאללה! נלך על זה!"
הביטה המוכרת עלינו במבט מופתע ואמרה..
"אתם בטוחים?"
בעודנו מהססים ומנסים לחשוב האם ישנה סיבה מיוחדת לאותה תשובה של "אתם בטוחים?"
האם יש משהו נוסף שאנו צריכים לדעת על אותה "פוקאצ'ה"?
הבטנו במבט הססני.
והמוכרת חזרה בה ואמרה "אוקיי.. פוקאצ'ה"
קיבלנו את מבוקשנו ושילמנו 15 ש"ח אבל מה שאני לא ידעתי היה שאני שילמתי להרעלת דיזינטריה.
בעודנו מדלגים אל כיוון שולחן הפיקניק,
אוכלים להנאתנו ולא ידעתי מה יקרה לאחר מכן.. לא תיארתי לעצמי שדברים כ"כ רעים קורים לאנשים..ובכן..
לא כ"כ רעים כמוני.
לכן אכלתי את המאפה הבלתי מזוהה וחזרתי הביתה ללא דאגות.
התעוררתי לבית הספר ללא דאגות אך כאשר התקרב לו אחר הצהריים הרגשתי במין חלחלה בתוך תוכי..
והקאתי מה שנתן ראיות הדומות מאוד לפוקאצ'ה..
אותו תירוץ עלוב למאפה..
וזהו סיפורי העצוב..
על עוד ילדה שלא ידעה "מה זה?.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
