"קודם כל, הגני על הגוף
שאיש מבחוץ לא ייכנס בך.
ידיים שמרי קרוב אל הפרצוף
זה המקום הראשון, רואים מה קורה לך.
עטפי היטב כל פצע חשוף
שם הוא מנסה לפגוע
שיווי משקל, שלא תיפלי לטירוף
גופך מסוגל, קרב איגרוף.
בכל כוחך...
תצחקי, תשאגי, תפגעי
תפצעי, תתלשי, תדפקי
שלא תשתקי לעולם יותר עוד.
תילחמי, תהלמי, תצעקי,
תשגעי, תדרשי, תכבשי
שלא תתביישי לעולם יותר עוד.
עמדי זקוף, עיניים פקוחות,
נותר להחזיק עוד שלושה סיבובים לפחות.
אל תיכנעי, נו, לכל הרוחות
עכשיו, מבלי לחכות, קרב איגרוף. "
בל יתחפר בשתיקתו, אל יתחבא בה
אל לו לעצום עיניו, להתמכר אליה
כל הזעם השקט הזה שאין לו איך לצאת
מעוור מלראות ועוצר מלתת
מה צריך לקרות כדי שנבין
שאי אפשר יותר לשאת
את הבדידות הזו שרואים על הפנים
כתובה בעיניים, כתובה בעור חריצים עמוקים,
קורעת את הנפש חתכים חתכים
בור גדול בבטן שכולנו מכסים
איבדתי את התיאבון לגמרי. נו, לפחות אני אהיה רזה
אני רוצה לגרום להם לסבול כמו שאני סובלת.
הם יראו מה זה.
הם לא יהיו מסוגלים לחיות עם עצמם
הם עוד יצטערו.
איך הבנאדם שהכי אהבתי בעולם, ושהיה שם בשבילי כל יום כל הזמן, והיחיד שהיה לו אכפת, עזב אותי, וממש לא אכפת לו מקיומי?
ואיך זה שזו כבר הפעם השניה שזה קורה?
היא לא צריכה להיות באבל
על ילד שקצת נמאס לו מהעולם
מה את חושבת שתבכי זה יעזור?
אני לא מאמינה שעברה שנה שלמה. אתה לא מבין בכלל כמה פגעת בי בשנה הזאת. ואיך אהבתי אותך..
מה את חושבת תצעקי אז הוא יחזור?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אנטיגונה~