תחושה עצומה של כישלון.

פשוט כישלון.

אני מרגישה כ'כ מפגרת.

ידעתי שזה יגיע, כבר משנה שעברה.

היה ברור לי

איך זה שהיא כזה טובה בהכל?

איך היא יצאה כזו מושלמת?

למה אני לא כמוה?

כמו שכולם מצפים ממני..

ואני מבינה אותה. במקומה גם אני לא הייתי מבינה איך יצא דבר כזה למשפחה הזאת.

We watch our world fall apart

והזמן ממשיך לטוס, וככל שהוא עובר הזיכרון רק הולך ודועך.

אבל הכאב לא נעלם. הוא רק מתערבב עם שאר החיים.

גם היא לא מרפה. היא לא עוזבת..

לא נותנת מנוחה.

וכולם מספרים שהיא ביקרה אותם, לפחות פעם אחת.

והתחננתי אליה. ביקשתי. שתדבר איתי. שתעזור לי להחזיק כאן.. 

אבל היא לא מדברת איתי. היא לא מוכנה

אני רק רואה את הפנים הקורנות האלו, המדהימות שלה, בכל פעם מחדש..

וכל פעם אני תוהה מה קרה שגרם לה לכ'כ הרבה אושר באותו הרגע

ואיך היא ויתרה בגלל כמה פעמים של חולשה

חיכינו לך כל כך אך את לא באת

אז כנראה שטעיתי

מפגרת