מה החיים האלה בלי לאהוב
באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,
עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות

אדם צריך לחיות בשביל אחרים
ולא רק בשביל עצמו,
לחפש ולמצוא, להתקרב ולבוא
אבל האדם - אין שלום בתוכו
ואיך ישיט את ידו לעוד שכמותו?
בל יתחפר בשתיקתו, אל יתחבא בה
אל לו לעצום עיניו, להתמכר אליה
לעמוד מנגד כשהאור גווע
רק נמצא, אבל לא נוגע

מה החיים האלה בלי לאהוב
באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,
עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות

כל הזעם השקט הזה שאין לו איך לצאת
מעוור מלראות ועוצר מלתת
מה צריך לקרות כדי שנבין
שאי אפשר יותר לשאת
את הבדידות הזו שרואים על הפנים
כתובה בעיניים, כתובה בעור חריצים עמוקים,
קורעת את הנפש חתכים חתכים
בור גדול בבטן שכולנו מכסים

מה החיים האלה בלי לאהוב
באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,
עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות

(באמת ומקרוב / מוקי)

אין לי באמת מה להגיד. אתמול היה מושלם. יותר ממושלם.

ולמרות שהייתי קצת מטופשת כי התרגשתי כמו החיים, הוא די הבין ולא הפסיק לחייך ולהיות מקסים.

עכשיו אני יכולה למות בשקט.

אתה מדהים

ובעוד מספר ימים, סמינר המדצים.

ואחרי שכמעט לא יצאתי,

בעיקר מחוסר כח על ההתעקשות הזאת, אחרי כל הריבים על זה..

הכל בזכות שאבי. רק בגללה המשכתי להתעקש. וכנראה שסתם הייתי צריכה שמישהו יגרום לי להתעקש

אמר פעם אדם חכם:

אני לא אפסיק לחלום.

לא אפסיק לאהוב.

כמה מתאים לי..

לקורס אני בכלל לא מתגשת. כל דבר אחר- בהחלט.

4 שנים אני מחכה. איך זה כבר הגיע?

אני מפחדת שזה יעבור מהר. מהר מדי.

אני מפחדת שחיכיתי 4 שנים סתם.

אני מפחדת להתאכזב.

אני מפחדת להיות לבד.

אני מפחדת לא להצליח.

אני מפחדת להיות מדריכה גרועה.

אני מפחדת שישנאו אותי.

אני מפחדת.