ואחרי הפעולה המשותפת, צעדנו כולנו לעבר ביתה של ענבר.

וכרגיל, וכמו שאני אוהבת, דאגתי להיות מארחת טובה, והכנתי אוכל לכולם, והגשתי, וסידרתי, וניקיתי.

ופתאום שוב התחילה התחושה הטובה הזאת. להיות שם כי הוזמנת, ולא כי נדחפת.

והרגשתי ככ טוב להיות בין כולם שוב.

בדיוק כמו פעם.

ובאמת הרגשתי שם טוב.

כאילו לא קרה כלום פעם.

"אז למה לא תיהי איתם?"

הסיבה שבגללה זה נגמר מלכתחילה.

נמאס להם

והאמת שגם לי

והתחלתי להיזכר.. כמה היה לי רע. וכמה הם היו רעים.

ואני בכלל לא מבינה למה.

ואחרי הכל, אני לא חושבת שזה הם שחסרים לי.

אני חושבת שזו הקבוצה הזאת, שמסתובבים איתה, ויוצאים איתה..

הקבוצה הזאת, שלכולם יש

נסעתי לרחובות בשישי, לישון אצל יובל. באמת שנהנתי.

מיד אחרי זה הקן הטוב והמוכר, שלא הייתי בו כבר יותר משבוע.

ופתאום הסתכלתי בתאריך..

זה שוב הגיע

לבכות כבר הפסקתי מזמן. וגם, אני מצליחה למרות הכל להמשיך לחיות. כמעט כמו תמיד. מה שהיא לא תעשה עוד לעולם..

לפני מספר ימים, החלטתי כהרגלי במין שעשוע-רגעי לפרסם לעצמי עוד יום הולדת. וזה היה ביום שהייתי בת 15 ו4 חודשים בדיוק!

אבל היא? היא תישאר בת 14..

ובעוד 14 ימים בדיוק, יהיה הקורס מדצים. אחד הדברים היותר מדהימים בתנועה.

ואחרי זה, הדרכה!

איך אני יכולה לצאת, ולהדריך, כשהיא לא תעשה את זה?

איך אפשר לעשות משהו כשהיא לא תעשה כלום יותר?

הוא כבר לא.