פתאום התחלתי לחשוב.. מה יהיה כשאנחנו נהיה בין הגדולים כאן?

השכבות מעלינו, מי שאני מכירה לפחות, אנשים כלכך מדהימים.

השכבה של חתול תעלול, וסטיגמה, וגפילטע ופיסטוק.

ונוצרה קצת תחושה שכל שנה השכבות נהיות פחות איכותיות ומדהימות, וסגידות להפליא.

ואחרי דפדוף נוסף בבלוג של מישהי משם, ושיחה עם אחותי

התחלתי להבין שאולי באמת זה סתם הרושם הזה.

ולכל שכבה יש את הבעיות שלה.

ולכל קבוצה יש את הריבים שלה

וכולם אחרי הכל סתם אנשים.

ואולי הם לא באמת היו כאלו מדהימים.

ואולי גם דמות המדריך המושלמת לא באמת קיימת.

ועדיין, איך אני יכולה להיות הדמות הזאת, שהחניכים מעריצים?

מה כבר יש להעריץ?

להיות בבית ספר שאני לא מכירה, ומלא אנשים סביבי..

ופתאום כולם באים אלי בריצה, ומחבקים אותי, ומנשקים אותי, ואוהבים אותי.

אני מצטערת, אבל באמת שאני לא מרגישה שייכת לשם...

לפעמים אני פשוט לא מבינה בשביל מה אני קיימת.

לפעמים אני תוהה בשביל מה הוא שם אותי כאן.

אני מרגישה כמו אוויר.

ואז אני מסתכל במראה, ורואה שזה בדיוק ההפך.

בא לי לצרוח.

אני כאן.