הגעתי לשם, בלי חשק, אבל עם חיוך על הפנים. חיוך גדול מאתמול, בגלל המכתב העבה שקיבלתי אתמול .

"...נמצאת מתאימה להדרכה"

הקטע שסיכם לי הכל.

ואיך שמחתי שאני אוכל להדריך.

ואיך שמחתי שאני אוכל להיות בדיוק כמוה..

ואז זה נפל עלי בבום.

"מיכל, היציאה שלך לקורס לא היתה ברורה מאליו. היה ספק גדול אם להוציא אותך"

וכל השאר הסתכם בזה, שאין להם תירוץ אמיתי, ללמה הם לא רוצים להוציא אותי בסוף.

אנחנו לא מאמינים שתסתדרי עם בן זוג להדרכה.

אנחנו לא מאמינים שתסתדרי בקבוצה בלי לשים את עצמך במרכז

אנחנו לא מאמינים שתשתתפי בפעולות בסמינר

אנחנו לא מאמינים שתצליחי.

אנחנו לא מאמינים.

אני, אני האדם הכי מוכן להדרכה בשכבה הזאת.

אני, אני האדם הכי מוכן להדרכה בקן הזה.

אני, אני מחכה לזה 4 שנים שלמות.

אני, אני יודעת שאני יכולה להצליח.

בי אתם מעיזים להטיל ספק??

איך אתם מסוגלים בכלל?

אתם בכלל לא מכירים אותי

אתם לא יודעים למה אני מסוגלת

אתם לא יודעים איך אני אתנהג עם בן זוג להדרכה

אתם לא יודעים איך אני אתנהג עם חניכים

אתם לא יודעים איך זה חשוב לי..

והאמת, שממש שברתם אותי.

באתי עם חיוך, ויצאתי כלכך הרוסה..

ובמעבר חד כלכך.

היום ה25.6 ומסתבר, שביני לבין מור התחילה מסורת ללא ידיעתינו.

לפני שנתיים בדיוק הייתי איתה בפעם הראשונה שלה במפגש ישראבלוג.

לפני שנה בדיוק רבנו.

והיום, היום היא שיפרה לי את המצברוח בטירוף, והחלטנו לשמר את המסורת, וללכת לעשות משהו ביחד.

נכון, זה היה בסך הכל ללכת לבילו, להציץ בכמה חנויות, להפציץ את עצמנו בבושם, ולקנות לי גלידת פסיפלורה. אבל נהנתי. באמת.

אני לא חושבת שאת מבינה כמה את חשובה לי

אני לא חושבת שאת מבינה כמה שאני אוהבת אותך.

אני לא חושבת שאת מבינה, שאני לא אתן לך לעזוב יותר.

וזה מה שעושה לי טוב