המקום הזה, טוב, נהיה די נטוש.

הוא נשאר פה בעיקר בגלל כל הטיולים והדברים, שבעוד כמה שנים אני לא אשכח כלום.

ובעצם, אני לא יודעת למה הפסקתי לכתוב. זה עדיין המקום היחיד שאני יכולה להוציא בו את כל החרא שלי.

התנועה, שהייתה הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים. שרק הייתי מחכה שיגיע 15:30 בשביל שהקן יפתח ואני יוכל ללכת לשם.

שכל טיול שהיה ישר הייתי נרשמת. גם אם הייתי חוזרת עצבנית ובוכה מכל טיול ללא יוצאי דופן..

ועדיין הייתי חוזרת כל פעם מחדש. שוב, ושוב. עושה הכל אותו דבר בדיוק. בלי טיפת שינוי. אסור להשתנות.

למה? אולי אני מזוכיסטית, ואולי זה סתם עשה לי טוב. לדעת שיש לי משהו שתמיד יהיה שם. תמיד. לא משנה מי אני אהיה, או איך אני אתנהג, תמיד יהיו חייבים לקבל אותי שם. מתי שאני רוצה אני יכולה ללכת לשם. ואפחד לא יגיד לי לא.

ועדיין לא טוב שם. ואני ממשיכה.

אני שונאת שינויים.

זה קצת מפחיד.. לא ככה?

עם הקן אני ממשיכה, וכל פעם יוצאת מאוכזבת, ושוב נפגעת מאנשים, ומתאכזבת מאנשים, וננטשת עליהם שהם נוסעים לקמנר, ומראים כמה אכפת להם באמת!

באמת, היחידה שעושה לי טוב בקן היא גלבץ. ושוב, כמו תמיד, בעוד חצי שנה, גל תעזוב לקמנר, ותגיד שהיא אוהבת אותי ככ ושנשמור על קשר תמיד, ושאני אבוא תמיד לבקר בחווה. כל שבוע! ואז יעברו שבועות, ולא יהיה לה זמן. והיא תפסיק לענות לטלפונים כי היא תהיה "עסוקה" עם הקן החדש. ואז היא תשלח הודעה אחרי חודשיים, ואז תיעלם שוב. והפעם לתמיד.

זה תמיד אותו דבר.

לא נמאס לכם להבטיח דברים סתם? חבל על הזמן שלכם.

ולמה בכלל, להיקשר לאנשים? או שהם ינתקו קשר אחרי חודשיים שהתקרבתם, או שבסוף הם יעזבו אותכם לתמיד.

אבל לאנשים יש גם חיים אחרים, והם ממשיכים האלה.

ורק אני תקועה