יונתן כבר לא יראה אותנו מתכערים. "לעולם לא נהיה יפים יותר מעכשיו,"
הוא תמיד היה אומר, ואני הייתי שואל אם זה אמור לעודד, כי זה לא. תגיד,
אתה דפוק? איך אתה לא מכיר את המשחק הזה? לא יכול להיות שאתה לא
מכיר. זה נקרא "הוא כבר לא", וזה מה שכולם משחקים כשנהרג להם חבר.
זורקים את השם שלו לחלל האוויר וכל מי שמסביב צריך להשלים את המשפט,
לומר מה הוא כבר לא. רצים עם זה שעות לפעמים. על המגרש, למשל, באמצע
בעיטת עונשין. גם בקטנות של הלילה, סתם ככה פתאוםם, מעיר את כולם,
שלושים שניות אחרי שחתכו לישון. וכשאתה בבית, לא מרוכז בנו, הכי לא
מתאים לך לשחק את המשחק, אבל בום! הטלפון מצלצל, אנחנו על הקו, "יונתן
כבר לא", אומרים לך, ואתה חייב, כולם חייבים, לזרוק אסוציאציה, זה הכלל,
ולא לחזור על אותה אחת פעמיים. קבל דוגמא: יוונתן כבר לא יקח את אחיו
הקטן לסרט. יונתן כבר לא יראה את הפועל מביאים גביע. יונתן לא ישמע את
הדיסק החדש של ציון גולן. הוא לא ידע כמה שזה טוב כשאמא גאה בך ביום
שבו תתתקבל לאוניברסיטה. או למכללה, גם טוב. הוא לא יהיה בהלוויה של
סבא שלו, לא ידע אם אחותו תתחתן. יונתן כבר לא ידע איך ההרגשה לשכור
דירה עם חברה שלו, וללכת לרולדין באמצע הלילה, בגשם, כי היא רוצה
פתאום סופגנייה, ואתה הרי אדיוט, מעולם לא ידעת להגיד לה לא. והנה אני
חושב בלב איזה מזל יש לי, שיצא לי כבר פעם להביא סופגניות בגשם. ולא ידע
לעולם איך זה לשבת על הדשא עם ילד קטן, שהוא שלו, ולספר כמה שהיינו
גדולים מהחייים במארבים בלבנון. דברים של תהילה עשינו שם. הוא לא יגיד
לו. המון דברים יונתן כבר לא. יונתן לא ידע איזה שיר השמיעו על הקבר שלו
כשהוא מת. "שיר המעלות, " הפך להיות השיר שלו. לכל אחד שנהרג יש שיר,
שמלווה את החברים מההלוויה והלאה. במשך חודש לא מפסיקים לשמוע,
שוב ושוב, לא נמאס. יונתן לא ידע בחיים איך ריבר החובש בכה מעל הגופה
שלו, סירב להרפות, התפורר, התפרק. כמו תינוק מירר בבכי... הוא לא ידע איך
כשהטיל פגע בעמדת השמירה, והאש המשיכה לבעור מסביב, ירינו, וירינו,
וירינו, לכל כיוון שרק אפשר, כאילו שזה יקל על ההרגשה. ואיך שכולם היו
שבורים. הוא לא ידע בחיים. אין סיכוי שהוא ידע. יונתן כבר לא יקבל את
החום והאהבה שידענו כולנו בשבוע שבו חזרנו מלנון, כשהכל נגמר.

יונתן בכלל לא ידע שיצאנו מלבנון.