ועכשיו, לאחר שנסגרה המגירה בפעם האחרונה
לאחר שהכל ברור ומובן,
ישנו השביל שצריך להבנות, ככל שאהיה חזקה
יבנה גם הוא בחוזקה ובקלות.
אך פתאום נעצרה חשיבתי,
מדמיינת את כל הרגעים,
כבר לא מבינה כלום. מי אתה.
מי עומד מולי .
אני פשוט לא מכירה אותך יותר.
אשאל את שאלתי מי אתה ולא אאמין
ופתאום הכל קופץ, מתקתק לי בתוכו, מעלה שאלות.
כואבות.
אין לי מושג כבר מי אתה,
היית בשבילי ה-בנאדם שלעולם לא תבין
כמה שסמכתי וכמה שהאמנתי.
ועכשיו אני כבר לא יודעת אם הכרתי אותך.
ועכשיו כן, היה מותר לי לצפות. לפחות לפעם האחרונה שלא תעשה כך.
אנסה רק להבין מה רץ לך בראשך.
אתה באמת חושב שאני כ"כ מפגרת, או שהשתמשת בדברים האלה כבר יותר מפעם אחת.
לעולם לא ידעתי מזו ההרגשה הזו.
היה לי טוב איתך
אבל עכשיו הכל מעלה כ"כ הרבה שאלות
שאלות להן לא יתנו תשובות
כי אותה המגירה נסגרה תחתיי ולא תפתח יותר
כי לא איני מסוגלת.
וכן פגעת, כ"כ פגעת. אבל עכשיו אני חזקה ואתגבר ללא עזרה.
בא לי לצעוק, לאמר כל דבר שלא אמרתי.
אך הכל נשאר סגור במגירה, המגירה שנסגרה
זו שלא תפתח עוד לעולם.
אסכם הכל, אכזבה.
אכזבת אותי בתור בנאדם.
והחיים עוברים, החיים יעברו.
כ"כ באלי להמשיך להכיר אותך בתור מי שידעתי שאתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
