זה מצחיק קצת, כי אני מכירה אותך מאז שאני זוכרת את עצמי.
מגיל שנה, פאקינג יותר מ-17 שנה אנחנו ביחד. עברנו הכל ביחד, פאק.
זה לא נראה לי אמיתי, זה לא נראה לי מציאותי בכלל.
הלוויה שלך הייתה מנותקת מהמציאות, כאילו ראיתי הכל מהצד. ותאמיני לי שכאב לי, ברגע ששמעתי את אמא שלך צועקת שאת מתה הרגשתי כאילו תקעו לי חרב לאורך כל הגוף וסובבו אותה. הרגשתי כאילו הוציאו ממני הכל.
בחורה בת 18 לא צריכה למות, זה נוגד הכל.
אמא לא צריכה לקבור את הבת שלה.
ואני הרי יודעת שבטוח קרה משהו ביום שישי, כי דווקא בזמן האחרון הדברים התחילו להסתדר אצלך, לפחות למראית עין.
משהו קרה, כי בנאדם לא קופץ מקומה שמינית סתם ככה.
אני מתגעגעת אליך נורא, ורוב הזמן אני לא מצליחה לבכות, כי אני לא מרגישה שזה באמת קרה. התעוררתי יום אחרי זה והרגשתי כאילו זה היה חלום, כאילו אני אתקשר ואת תעני לי. ואני אגיד לך שאני קופצת מחר אלשקלון כדי לשבת איתך, והיינו יושבות 8 שעות כרגיל מעשנות את עצמנו למוות ומדברות על הכל ושופכות הכל אחת לשניה. וידעתי כמה את סובלת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותך שעוד מעט הכל יסתדר זה לא עזר, ויתרת. ואני לא כועסת בכלל, אני תופסת ממך שסחבת עד עכשיו, שהצלחת בכלל לשרוד את הכל. אני לא הייתי שורדת.
לא הספקתי להגיד לך את כל מה שרציתי להגיד, ואני מרגישה אשמה, כי תמיד אפשר לעשות יותר, תמיד אפשר לתמוך יותר ולהיות שם יותר.
אסור היה לי לעזוב אותך בעיר הזאת לבד, אני כל כך מצטערת על זה שלא חשבתי עליך באותה תקופה, שעשיתי רק מה שטוב לי.
אבל עכשיו זה מאוחר מידי, כי את כבר לא פה, ואני רוצה להאמין שאת עדיין איתי, שחלק ממך נשאר פה ורואה כמה את חסרה, כמה קשה לדעת שאת לא תיהי חלק מהחיים שלי יותר. תמיד רציתי שאת תיהי זו שעומדת איתי מתחת לחופה ביום המאושר בחיי, רציתי שתראי את הילדים שלי.
כי את כל כך הרבה יותר מחברה, את יותר קרובה אלי מכולם. רק איתך יכולתי להיות הכי אמיתית שיש ועדיין להיות נאהבת.
ונשבר לי הלב שאני ממשיכה הלאה בחיים שלי ואז תשארי לנצח בת 18, יפיפיה, מוכשרת, שנונה, עמוקה, חכמה.
מבחינת הבנאדם שהיית היה לך הכל, היו לך את כל הנתונים להצליח, אבל נתונים זה לא הכל, כי לא משנה כמה בנאדם חזק ומוכשר וחכם יש דברים שפשוט מכניעים אותו. ואצלך הדברים האלה באו בצרורות.
אני מצטערת שלא הספדתי אותך בלוויה, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה, לא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מזה שאת עטופה בבד שחור ובטלית. החברה הכי טובה שיכולתי לבקש מונחת באדמה וחבורה של גברים זורקים עליה חול.
אני כל כך אוהבת אותך, באמת שהיית כל מה שיכולתי לבקש בחברה, ואני יודעת שלא היית עושה לנו את זה ככה סתם כי הייתה לך מחשבה בראש. בגלל זה אני יודעת שקרה משהו ביום שישי, שלא סתם חזרת להשתמש, שלא סתם הגעת לבי"ח ביום שבת בבוקר ושלא סתם עלית על החלון וקפצת אל מותך.
כואב לי שהגעת למצב שלא רצית לחיות, כואב לי לדעת שכאב לך ברמה כזו שכבר לא יכולת לסבול את זה, כואב לי שלא הייתי שם ברגעים האחרונים שלך, שלא נפרדת ממני ושלא הספקתי להגיד לך עד כמה אני באמת אוהבת אותך.
אבל אני יודעת שידעת עד כמה את חשובה לי, עד כמה אין חברה שתחליף אותך, עד כמה כואב לי שהלכת, שויתרת.
הלוואי ואת שומעת אותי, כי אני חולמת עליך בלילה, שאת באה אלי ומספרת לי למה עשית את זה, ותמיד כשאת מתחילה לדבר אני מתעוררת.
אולי כי אני לא רוצה לשמוע שלא באמת קרה משהו, אלא שזה משהו שחשבת עליו הרבה זמן, כי זה יעצים את תחושת האשמה שלי, את ההרגשה החונקת הזו.
כי זה חרא להרגיש ככה אשמה, כי זה נכון, כי כל מי שהכיר אותך במשך חיי אשם בחלק קטן. חלק פגעו בך וחלק לא עזרו מספיק.
אבל זה גם אשמתך, כי התקשרתי מיליון פעם ואת סיננת אותי, התקשרתי מיליון פעם ואמרת לי שהכל בסדר והכל טוב וצחקת והרצת דאחקות, כי אמרת לי שתראי אותי ב-8 לחודש כשתגיעי לב"ש ללשכת גיוס.
והיום אנה סיפרה לי שמחקו אותך מהרשימה כי הם קיבלו הודעה על הפטירה שלך, אז הם פשוט מוחקים אותך מהרשימה, כאילו לא היית קיימת בכלל. ונשבר לי הלב למיליון חלקים קטנים.
נשבעת לך, שאם מה שרצית זה פשוט להגיד לכולם "תראו למה גרמתם" אז את מצליחה.
כמה מהתקופות הכי טובות בחיים שלי היו איתך ובזכותך, בתכלס, רוב התקופות הכי טובות היו איתך.
אני אזכור אותך לנצח, את יודעת את זה נכון?
את יודעת משו? תמיד קינאתי בך קצת, על הכישרונות שלך, על זה שידעת לצייר מדהים ולכתוב מדהים ולשיר מדהים ושכולך היית מדהימה.
ותמיד ניסיתי להיות כמוך, לנסות לכתוב כמוך ולצייר כמוך, אבל זה לא התקרב למאית ממה שאת עשית.
את פשוט מדהימה, למדתי ממך כל כך הרבה, מכל החברות שהיו לי אי פעם ושאי פעם יהיו לי את הכי הכי, השפעת עלי הכי הרבה.
אני פשוט לא מאמינה שאני לא אראה אותך יותר.
אני מקווה שבסוף את תיהי שם, כי בסוף כולם מתים, ואני אוהבת לחשוב שכולנו מגיעים לאותו מקום בסופו של דבר.
תחכי לי שם, כי אם לא בחיים האלה אז בחיים הבאים, את הנשמה שלי, את יותר מחברה ואת יותר מאחות.
את חלק ממני, ואת תמיד תיהי.
אוהבת אותך, לנצח אזכור אותך.
מדהימה אחת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
