זה כנראה אחד המקצועות הלא מתגמלים בעולם, אך עם זאת הוספתי והתמקצעתי בו במשך שלוש שנים מעל לנדרש, ספק מבחירה, ספק מחוסר רצון לשנות.
בקיץ 2012, כשבעוד שבועיים אוכל לציין שנה לשחרורי משירות קבע, המילואים על ראש ההר הזה למשך השבוע הקרוב מראים לי את הבדידות, ההליכה במעגלים והבינוניות שבעולם הזה. זאת ניתן לראות אף באחת היחידות שלטעמי מתנהלת בצורה טובה ביותר, לפחות במפקדה שלה היכן העברתי חמש וחצי מששת שנותי בצבא.
זו תחושה מוזרה, שקצת מזכירה חזרה את התחושה של פירוק זוגיות כשכל הסיבות ידועות וחזרה אליה, בין אם מרצון או מכורח הנסיבות, כל זאת רק כדי להווכח בשנית שההחלטה להיפרד הייתה נכונה.
כל מיני מעגלים שלכאורה נסגרו מנסים להיפרם להם, אני מתקשה לתאר איך אני מרגיש כשאני נתקל בתיבת המייל של המפקד שלי שעוד לא סיים תפקיד מיילים שאני הפצתי לקראת סוף תפקידי. לא נתפס שזה הייתי אני, אפילו שישנו זיכרון חד של שליחת מייל כזה או אחר.
אגב, אני לא חש אכזבה מכך שבתוך פחות משנת עבודה אחת משחרורי, רובו המוחלט של החומר אותו יצרתי הלך לטמיון, חלקו בשל תפעול מחשב לקוי, חלקו ייתכן בכוונה... כנראה שמה ששרד בכל זאת היה באמת בעל חשיבות מערכתית כלשהי, אפילו שלתחושתי תוצרים רבים שהשתתפתי בתהליך ההתהוות שלהם היו חסרי תקדים בתחומי לא רק האוגדה, אלא גם ברמת הפיקוד ואולי אף הצבא.
לכאן מתערבבת לה תחושה כלשהי של גאווה. מזכירים לי כל הזמן פה שאני בעצם מותג, שם נרדף לאיכות מסויימת. זה מסוכן, עשוי לשכר ולהטעות - מה החכמה אם לא מאיישים תפקיד שהתפנה במישהו בעל אותה מידת נעליים? :)
ובכל זאת, בודד על ההר הזה.
אני שלם בהחלטת השחרור וכל רגע במילואים אינו אלא מחזק את דעתי. אני אוהב נורא את תחומי העיסוק אך מתעב נחרצות את הדינמיקה של הארגון והיחידה.
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xandroff