thats me, deal with it

עליתי למעלה לכיון החדר שלי.

התעצבנתי על העצלנות שלי ועל איך שכבר שבוע אין לי לילה נורמלי ומסודר.

איך שאני לא מתקלחת בשעות מסודרות.

ולפני שהספקתי להישכב במיתתי, חזרתי לפתח חדרי והדלקתי בחזרה את האור, לקחתי את הספר שכבר חודש היה מונח על השולחן והתחלתי לקרוא וקראתי, וקראתי ולא נרדמתי.

התעמקתי בספר וקראתי אותו עד הסוף.

השעה כבר מאוחרת ולא הייתי עייפה בכלל רק הבטן שלי קירקרה קצת.

חשבתי שכדאי שארד למטה ואנצל את הזמן הזה ואנקה את הבית, במקום מחר, אפתיע את אמא שלי ואולי ישאר לי זמן לעצמי.

אך שוב היא הכתה העצלנות המוכרת שלי, וכאילו איני יודעת לנקות או לסדר ולא עשיתי דבר.

אכזבה שוב היכתה בי.

איכזבתי את עצמי ועוד אבן נפלה לתוך ליבי באותו מקום בו מונחות שאר אבני האכזבה עצמית שלי.

אני נהנת לכתוב על עצמי בלי להרגיש שום צביעות(=

ולשם שינוי אני לא שונאת את עצמי כל כך.