טוב,אז לא יכולתי לעבור את היום הזה בלי לכתוב על זה.
כל כך עצוב..
תחשבו כמה משפחות איבדו את יקירהם.
אנשים בלי ילדים,אחים,הורים,דודים, בני דודים.
כל כך הרבה..
אני מעריצה כל אחד ואחד מהאנשים האלה.
אלה שמתו למען השלום.
אלה שמתו כדי לעזור למדינה.
אלה שמתו בשבילנו.
אלה שמתו....
חזרתי מהטקס שהיה ביד לבנים.
כל כך עצוב...
אנשים דיברו שם.
משפחות שכולות.
הראו שם כל כך הרבה אנשים שמתו ורק מרעננה.
200 ומשהו אנשים!
משנת 1967.
כל כך הרבה..
כשהייתה את הצפירה עצמתי את העניים וחשבתי.
פעם ראשונה שבאמת חשבתי על משהו בצפירה.
תמיד התרכזתי בלא לצחוק.
ועכשיו?אני חושבת שהתבגרתי.
שהבנתי מה זה בעצם.
כשעצמתי את העניים ראיתי נער בן 18,שעכשיו מתגייס לצבא.
אומר שלום להורים שלו ונוסע לבסיס.
ואחרי כמה ימים מתחילה מלחמה.
דמיינתי את הנער שולח מכתבים להורים ולחברים.
שיהיה בסדר.
שהוא יחזור היום הביתה.
אפילו מתכנן לצאת בערב לאנשהו.
ואז קראו לו להתייצב דחוף.
המפקד אמר לו שמתחיל קרב.
הנער לא חשב שזה הסוף.
עד שפתאום.....זה נגמר.
כדור אחד,קול נפץ אחד,לחיצה אחת על הדק הרובה ונער אחד.
שבאותו יום הכל נגמר.
שהוא כבר לא יהיה נער יותר.
כי הוא מת.
בשביל המדינה..
ומה שנותר זה לזכור.
לזכור ולא לשכוח.
חוץ מזה.
לא קרה משהו מיוחד היום.
אה כן.
איבדתי את הידיד הכי חשוב לי בעולם!לתמיד....
בלי שאלות מיותרות...
תודה.. :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
