לפעמים, בימים האלה.
הקשים,האיחוד הזה כל כך בולט.
לפעמים,כשההכי רע מאיים לקרות.
מבינים שכולם יחד.
מהרגע שבאתי הביתה מבית ספר היום,היום הזה היה סיוט.
-זה התחיל מהניתוח של סבתא שלי.
-עוד ניתוח של הסבתא השניה.
-הכלב של אחותי הורעל.
-גנבו לחבר של אחותי את האוטו.
כבר הרגשתי שזה יותר מידי.
ואז התקשרתי אליך.
כל כך הוקל לי כשדיברתי איתך.
והדמעות האלה, שכמעט יצאו, לא הגיעו. משום מה.
ובערב, כשהיינו כל המשפחה יחד, ודיברנו.
ו-2 הסבתות שלי עברו את הניתוח, והכלב של אחותי ניצל.
כולם נשמו סופסוף.
ואפילו חייכו.
ועכשיו,כשאני פה לבד,אני מבינה.
אני מבינה כמה קשה היום הזה היה יכול להיות בלי כל המשפחה הזאת,בלעדייך.
שבזכותכם, היום הזה הפך לקל יותר.
ואני מניחה שהמשפחה שלי לא תקרא פה (אני מקווה :S)
אבל את כן.
אז,
תודה.
על הכל.
מור