בזמן האחרון יוצא לי לחשוב על זה המון.

מוות.

מה יש אחר כך?

זה טוב? רע?

זה הסוף או ההתחלה?

אנשים חוזרים משם מתישהו?

פוגשים מישהו?

הלוואי והייתי יודעת שטוב שם.

ושאתה שם,שומר עלי עכשיו,וגם שם.

ושלא יתגעגעו כאן יותר מידי.

כבר הייתי הולכת,מהר.

רק חסר לי לדעת אם אתה שם,ואם טוב שם.

את השאר אני יודעת.

אני יודעת שלא יתגעגעו.

מוות\מור כץ.

הוא עצם עניים ולא זז יותר לעד.

הוא הולך למקום אחר,לבד.

בטח הוא יפגוש שם אנשים שלא ראה מזמן.

ונפרד מכל מי שנמצא עכשיו כאן.

כי יש בו את החשק כבר לנוח מהצרות.

להפסיק לאט לאט את הנשימות.

כי כבר נמאס להלחם ויותר טוב לו שם.

שהוא כבר רחוק,רחוק מהעולם.

ויותר טוב לו שאין רגשות.

שהוא לא צריך מכל שטות לבכות.

ובאמת שנוח ונעים לו עכשיו.

ולכולם פה חבל,כי האיש עצם עניים,ולא זז לעד.

*אז עכשיו כשאני בן אדם,אני אוויר בשבילכם.

אולי כשאני יהפוך לאוויר אני יהיה בן אדם.

כנראה שצריך לאבד משהו כדי להתגעגע.

חבל שהמחיר לפעמים גבוה.

הכי קל לברוח.נכון.

אבל קשה לי כבר.

אז אולי אני מרחמת על עצמי,אבל אני מעדיפה את זה מאשר להתעלם מהבעיות ואחר כך לקבל הכל בפרצוף.

ואין בזה שום דבר רע.

כי מי החליט מה רע ומה טוב?

הלכתי...קשה כאן.

אני הולכת לשתוק.ולשתוק.ולשתוק.

ולבלוע את כל הגועל לבד.

לא להוציא הכל.

כי בשניה שאני יפתח את זה.

כל הפצעים יתעוררו מחדש.

קשה לי...כל כך קשה.

אה כן,היה בסדר באילת.