כל הביטחון העצמי הירוד הזה.

כל המצבי רוח האלה.

זה הכל בגללה.

כל משהו שאני עושה אני חושבת פעמיים אם לעשות.

וזה בגללה.

וגם זה-לא מספק אותה מספיק.

אני מרגישה מכוערת.

אני מרגישה שמנה.

אני מרגישה מגעילה.

וכל זה,רק בגללה.

ואתמול,אתמול זה היה השיא.

לא התאפקתי והתחלתי לבכות,באמצע שום מקום.

בגללה.

אמא לא אמורה להיות אחת שצריכה להיות בשבילי שם?

מה קרה לה פתאום?...

"כל האור מזמן הלך לו,אל תלכי פתאום גם את.בואי אמא, בואי אמא,בואי שבי איתי מעט."

עריכה: 17:27

מה עשיתי לך שאת מתנהגת אלי ככה???

רק אתמול הבטחת לי משהו.....