מכירים את זה שאתם רוצים לבכות,אבל הדמעות לא יוצאות?

אז זהו. נגמרו לי הדמעות.

אני כלכך רוצה לבכות עוד אבל אני פשוט לא יכולה.

אני רוצה להוציא החוצה את כל מה שאני מרגישה בפנים,אבל,אני לא מצליחה.

לא, אף אחד לא מת. שום דבר חדש לא קרה.

וזה מה שעצוב פה.שזה לא חדש.ההרגשה הזאת.

ההרגשה המגעילה הזאת של ה-לבד.

 אני מוקפת באנשים.לא המון,אבל אני אוהבת אותם כ"כ והם חשובים לי.

אבל עדיין ההרגשה שמשהו חסר.

כאילו שאם יקרה לי משהו,לא באמת יזיז למישהו...

היה לי חלום,חלמתי שאני הולכת לבד ברחוב.

ואין שם אף אחד.

ואני לא מפחדת.משום מה אני יודעת שעוד מעט כולם יבואו.

ואני רואה מולי המון המון אנשים,את חלקם אני מכירה,וחלקם לא.

ואני רצה אליהם,ובדרך נופלת.ואני קוראת לאנשים שיעזרו לי לקום,כי אני לא מצליחה,ואף אחד לא שומע.

כולם ממשיכים ללכת.

ואף אחד לא עוצר לבדוק שהכל בסדר...אם אני צריכה עזרה.

החלום הזה מראה בדיוק מה אני מרגישה...