הייתי אמורה לכתוב פה משהו.

כתבתי פה משהו.

ששחרר לי.

אבל למה לא השארתי אותו?

כי פחדתי מהתגובות שלכם.

באמת שזה בגלל זה.

הרגשה של ריקנות.

הרגשה שמרוקנים את כולי.

הרגשה של רוע שמתפשטת בכל הגוף.

הרגשה.. שבא לתקוע סכין בבטן.

לא יודעת... זה היה דבר של רגע.

הגעגועים האלה.

שהתחזקו לרגע.

הזכרונות, הדברים שנחקקו בזכרון.

הדברים שהלכו בכוח

הדברים שנגזלו ממני.

הדברים שחשבתי שימשיכו, אך הפסיקו.

הבלבול של אותו רגע..

הסלט שנהיה בראש מרוב דברים שקורים לאחרונה,

הסלט עם האנשים המרובים שמקשים עליי,והכי עצוב שזה בכוונה. הדברים הללו שלא יוצאים מהראש, הדברים שלא מפסיקים להכאיב גם  לא לרגע אחד.

אך כל אלה הלכו לכמה רגעים,.

רגע של ריכוז - במשהו אחר.

במשהו חשוב.

במשהו אמיתי, שבא מהלב.

הגעגועים.

ההווה  טוב לי, לא יותר מידי טוב,אבל קשה להתלונן.

ההווה גורם לי לצחוק, אבל להגיד שכיף לי, עד שכמעט ששחכתי את העבר.

וכשנזכרים, הכל עולה בבת אחת.

הרצון להיות שוב.

הרצון לחוות את ההרגשה הזאת שוב.

מתחילים לחשוב ולא מפסיקים.

הרצון מתחזק עוד יותר וכבר כמעט ומכאיב.

ואז נזכרים כמה הכל נהיה לטובה, אך עדיין,

חסר, אך עדיין, רוצים לנסות לחוות את הכל שנית.

כי הכל חסר, ההרגשה הזאת.

הרגשה שחסרה לי, ואני לא יודעת לתאר את ההרגשה,

אני לא יודעת איך לתאר משהו שהיה לי באמת טוב.

ועדיין, טוב בהווה!!! באמת  שטוב!!! עד שכמעט שחכתי. כמעט שחכתי את העבר.

זה הפוסט הכי כן [אמיתי] שכתבתי,

אני מבקשת בלי נאצה.

כולנו יודעים שזה לא יעזור.

אז רק הפעם תנסו להיות קצת רגישים.

כי באמת שלא היה לי קל לכתוב פה את זה.

ודי להיות חסרי רגשות ורק לשאול: "מה קרה" מתוך סקרנות, החיים שלי זה לא שחק, אולי מה שקורה מעניין אותכם מאוד, אבל יש לי רגשות, ומה שבשביל חלקכם משחק, ונורא מעניין ונשמע מסקרן, בשבילי גורם לרצות... אני אפילו לא יגיד מה...