כל כך.

כל כך מתביישת.

בחיים שלי לא התביישתי כל כך.

ועזוב.

עזוב את זה שזה אשמתך.

רק אשמתך.

ואני מתביישת בך.

אבל הכי, הכי אני מתביישת בעצמי.

שהרשתי לעצמי להיות כזאת עיוורת.

שחשבתי שאתה איזה גיבור.

שהאמנתי לך.

והלכתי אחרייך בחושך.

ואתה, פשוט צחקת עלי.

שיחקת ברגשות שלי.

בזמן שהייתי כל כך כנה איתך.

לא היה אכפת לך באמת אה?

העיקר לצאת גבר.

אז לא, לא יצאת גבר.

ממש לא.

יצאת איזה ילד קטן ומסכן שלא שווה שירקו לכיוון שלו.

ואתה יודע מה?

אני אפילו לא כועסת עליך.

כבר עברתי את השלב הזה.

אני רק מרחמת עליך.

מרחמת ומאוכזבת.

כל כך מאוכזבת.

איך ביום אחד ילד שהיה הגיבור שלי הפך לבן אדם מסכן, שאני לא רוצה שום, שום קשר איתו.

אתה ילד מסכן.

אין לך כבוד לאף אחד.

רק לעצמך.

אתה אוהב רק את עצמך.

וזה מה שהכי עצוב פה.

נו מילא, לי זה יעבור עוד יום-יומיים.

אתה תיהיה תקוע עם עצמך לתמיד.

תמיד תחייה בייסורים האלה.

והפעם חמוד שלי, אני לא אשמה.

סליחה,אבל הפעם לא תוכל להפיל עלי את האשמה.

אז זהו, פה נגמר הדבר האחרון שאני יגיד לך אי פעם.

כי יותר, אני לא יענה לך, לא יסתכל עליך, לא ידבר איתך, כלום.

רק ירחם, מרחוק.

ילד מסכן...