"שלוש יריות ופתאום זה נגמר.

עכשיו מדברים עליו בלשון עבר..."

חייל,מפקד,אח,ראש ממשלה.

ומעל הכל בנאדם.

הוא לקח פרח וקטף אותו.

לקח חיים שלמים וקטף אותם.

ויחד עם החיים האלה,חיים של עוד מליוני אנשים.

ולפעמיים,אני מתביישת שזאת המדינה שלי.

מדינה של אנשים שונאי שלום.

אנשים שרוצחים. את מי שעושה בשבילם טוב.

וחבל,חבל על אותו רגע של כעס.

על רגע של רוע.

שהרס חיים שלמים.

לנצח אחי,אזכור אותך תמיד.

וניפגש בסוף,אתה יודע.

-

וזה מגעיל.

גם אותי.

זה היום שלו.

אבל אחרי הכל אני חייבת לשפוך את זה.

את היום הזוועתי הזה.

היום הזה,שכולנו צריכים להיות אחים.מאוחדים.

דווקא ביום הזה,זה היום שהכי ראיתי את זה.

אז.. מה עבר עלי היום?

ריב-בעצם,הרבה ריבים.

פגיעה בול בלב-לפחות הוא חיפר על זה.

מצב רוח נוראי-שהוא בלי קשר לכלום.

השקעה של שעות, רק בשביל שיגידו 'אין לי כוח'.

ואחרי כל היום הזה,שאני רוצה כבר ללכת הביתה,ואני סופסוף קרובה.

איזה גאון אחד החליט להרוס לי את היום סופית.

אז אם מצחיק אנשים לנוסע במכונית ולזרוק שקיות של חומץ על אנשים סבבה.

אבל למה לערב אותי בזה?

כי אותי,זה לא הצחיק.

אני רק רוצה שקט. שאני לא מצליחה לקבל בשום מקום.

ואולי,רק במקום אחד יהיה לי את זה.

את הדבר שאני כל כך רוצה.

רק חבל שצריך לשלם מחיר גבוה כדי להגיע לשם,למעלה.

ב-24 שעות האחרונות יצא לי לחשוב פעמיים על זה.

על להגיע לשם.

ובמיוחד אתמול בלילה,שהייתי כבר כל כך קרובה,התחרטתי ברגע האחרון.

אני פחדנית,אני מפחדת מהלא נודע.

וזה הדבר היחיד שמרתיע אותי מזה.

עד כאן.

מור.