כשדמעה אחת באה, קשה כבר להפסיק.

השניה ממשיכה וככה השלישית אותו דבר,זה כל כך מעיק.

בלי לשים לב קולות של בכי משתלטות.

 והפנים נעשות אדומות ורטובות מדמעות.

ואף אחד לא שם. כדי לעצור את הדמעות.

ולאף אחד לא אכפת כשהם ממשיכות.

לכסות את הראש עם הכרית כדי שלא ישמעו,את הקולות האלה.

את הבכי שמגיע כל כך מהר,בלי ששמתי לב,מין דמעות כאלה.

ואולי בחוץ עוד יש קצה של חיוך,שגם הוא בטח מיד יעבור.

אבל בפנים,בפנים הלב הפך מאדום,לשחור.

-

זה השבוע הכי נוראי שהיה לי בחיים האלה.

כל יום קרה משהו אחר.

יום אחד של ריב עם כולם.

יום אחד של צעקות.

יום אחד של הורים מעצבנים.

יום אחד של הרגשה שלא עשיתי כלום.

ובכל הימים האלה, את היחידה. היחידה שראתה שקרה משהו.

בלי שאמרתי לה.

היחידה שעזרה.

חברה אמיתית תרים אותך,כשאחרים לא ידעו בכלל שנפלת.

תודה לך.