רגע לפני שאני כבר לא פה. בהולנד. ואני יצא לדרך לישראל אני כותבת פה.

עוד כמה שעות אני יהיה בשדה.

ובין השעות 1:15- 17:45 אני יהיה בין השמיים לאדמה.

לבד.

בדרך לכאן כל הזמן הגרון שלי היה חנוק. בכל זאת היה קשה לעזוב לבד. גם אם זה לשבוע.

אני מניחה שבדרך לארץ הגרון שלי יהיה חנוק שוב.

כי אני כבר כל כך מתגעגעת לכולם.

אתמול בערב הייתי עצובה בגלל שהייתי בטוחה ששכחו אותי.

עדיין יש לי את התחושה הזאת.

אבל גם אם זה נכון. לא אכפת לי.

אני לא יכעס ולא יזכור את זה לאף אחד.

אני אוהבת את כולם.

מור, שבהולנד. לבנתיים.