טוב אז אתמול הלכנו כרמל,רותם,נעה,אור ואני לבריכת מכבי כדי לישון שם באוהלים.

היה ממש כיף.

הכנו ארוחת ערב,הקמנו אוהלים,היינו בבריכה.

ואז פגשנו את שחר טל ועומר (אבי).

ובהתחלה היינו איתם והיה ממש כיף ומצחיק.

אבל יצא איכשהו שעשינו דברים ש...מאיר המנהל של מכבי לא אהב במיוחד.

("מאיר הגורליה!")

אז בסביבות 4 וחצי בבוקר,כשישבנו כולנו ודיברנו בחוץ ראינו את מאיר וברחנו לאוהלים.

היינו הבנות ושחר באוהל אחד וטל ועומר באוהל ליד.

מאיר התחיל לצעוק עלינו שאנחנו עכשיו עד הזריחהעוד חצי שעה לא יוצאים מהאוהל ואז אורזים את כל הדברים שלנו ועפים משם.

ואז הוא צעק לבנים באוהל השני שגם הם.

ואז שחר וטל אחרי שהוא הלך רצו לאוהל שלנו ושיבנו כולם יחד.

ורצינו לבקש ממנו סליחה ולהגיד שאנחנו מצטעים אז קראנו לו,והוא לא הקשיב בכלל והעיף אותנו.

הקיצר, הסתובבנו ברעננה בחמש בבוקר עם סקי שינה,אוהלים ותיקים ולא רצינו ללכת הביתה.

[לכו תסבירו להורים שלכם למה אתם בחמש בבוקר בבית כשהיתם אמורים להיות בבריכה]

אז אמרנו כשהתארגנו בבריכה שנלך מכאן לגן מכבי.

והמאיר הדפוק הזה שמע הכל,ובזמן שישבנו שם הגיע מוקד והסתכל עלינו.

איזה 10 דקות רק הסתכלו עלינו יצאו מהאוטו לשניה ומשיכו.

ואז אמא של שחר אמרה שהיא יודעת הכל וקלטנו שהמוקד אמר בא בגלל מאיר והוא איתר את המספר טלפון של שחר.

הלכנו משם מהר והבנים חזרו הביתה.

ואז הלכנו הבנות לגן דוד.

כרמל התחילה לבכות שאין סיכוי שההורים לא יודעים.

ואז תוך כדי זה שגם אני מתחילה לאבד תקווה אמא שלי מתקשרת.

שיחה רגילה של בוקר טוב.

מבחינתה רגילה.

אני כל השיחה רק התאפקי לא לבכות ולהגיד שאני מצטערת.

בנתיים אני בבית.

אמא שלי לא יודעת כלום.

למזלי.

עד כמה שקשה להסתיר מאמא דברים כאלה אני חייבת.

ברור לי שברגע שאמא שלי יודעת על הדבר הכי קטן אני אורזת תיק,לוקחת כסף ונוסעת לסבתא שלי.

אין לי מהו אחר לעשות.

היה לי כיף סך הכל.

כל המתח הזה,וההרגשה של כולם יחד הייתה כייפית.

השאלה אם לכיף הזה יש מחיר גדול...גדול מידי...