כמה שאנשים משתנים
זה אפילו לא נקלט עד כמה אפשר
אתה מסתכל אחורה אתה רואה אותו מחייך אתה רואה את עצמך מחייך מעצם העובדה שאותו הבן אדם שמח.
אתה רואה את שתיכם צוחקים
נאמנים אחד לשני כמו שאי אפשר להיות נאמן יותר מזה
יוצאים ביחד, מספרים סודות אחד לשני, צוחקים, מבלים ונהנים מכל רגע.
מבטיחים אחד לשני שנהיה שם אחד בשביל השני ת-מ-י-ד
כשעצוב? מנחמים, אומרים שיהיה טוב מעלים מצב רוח אחד של השני אומרים שיהיה טוב.
הכל רק בשביל שיהיה שמח..
כי הוא כל כך חשוב לך.. אתה מאמין שאתה חשוב לו באותה המידה ואתה פשוט מאושר.
אתה שמח, מקפץ, בעננים, קם עם חיוך כל יום מחדש, נהנה מהחיים שלך עד כמה שאפשר..
עד שמגיעה הבגידה.
אני יודעת שכל אחד חווה את זה פעם את אותה הבגידה, את אותו הדבר הכואב הזה כולם חוו את זה פעם.
אין יותר צחוקים, אין יותר נאמנות, כל המילים שנראו לך אי פעם כל כך קדושות אינן אותו הדבר.
כל כך כואב לך מבפנים, האכזבה.. האכזבה הנוראית הזאת.. זה ככ כואב,
אבל אתה מחייך.. אתה אומר אנשים טועים וממשיך הלאה, אתה מנסה לשכוח זה רודף אותך.. אותו הבן אדם כבר לא אותו האחד בעיינך וזה כואב.
כל ההבטחות.. אתה חושב עליהן ואתה פשוט לא יכול להאמין שמה שקורה קורה.
אתה ממשיך בקשרים עם הבן אדם הזה רק כי הוא נורא חשוב לך
למרות האי אכפתיות שלו כלפי החברות, כלפי הרגשות שלך, אתה ממשיך לשמור איתו על קשרים טובים
הוא חושב שהכל אותו הדבר אבל אתה בטוח שזה לא ככה.
זה חוזר עוד ועוד ועוד בכל מיני דברים שנראים הכי קטנים בעולם אבל עם לחשוב על זה יותר טוב זה גם הדברים הכי פוגעים בעולם.
אותו הבן אדם עדיין כל כך חשוב לך .. אבל אתה כבר לא יכול לעשות עם זה כלום כי כל מה שהוא עשה מצטבר לך מבפנים..
אתה מסתכל לו בעיינים ומרגיש כל כך חרא.
אתה מתחיל לרדוף אחריו בקטנה
אתה רואה שזה חסר טעם ואתה מוותר..
למרות כל זה אותו הבן אדם ממשיך להייחס אלייך אותו הדבר.
כמה שהוא פגע בך זה לא כל כך אכפת לך אתה עדיין מחייך לידו כי הוא חשוב לך
אתה מרגיש כל כך צבוע מבפנים כי אין לך את האומץ להגיד לו את האמת
אתה מרגיש עם עצמך חרא
עד שלאט לאט עם הזמן זה עובר ואתה מתחיל להתרגל.
אתה אומר לו ללכת לחפש כשזה כל כך כואב לך להגיד לו את זה שמה שבעצם אתה רוצה להגיד לו זה אתה כל כך חשוב לי, בחיים לא תבין עד כמה.
גם הוא לא יבין עד שהוא יאבד אותך עד הסוף.
ככה זה אנשים.
ותאמת? חבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
