נמאס לי לחכות, אני מפרסמת._. תודה רבה לעותי ולשחר שעברו על הפרק. 
פרק שבע:
הרכבת נעצרה בתחנת קינגס קרוס המוכרת כאשר ג'יני התעוררה משינה טרופה, מלאת סיוטים.
ג'יני...
ג'יני הפנתה במהירות את ראשה למעלה, שם הדהד הקול המלחש. אני סתם מדמיינת. מילותיו האחרונות של מאלפוי חזרו אליה כמו בומרנג והיא עצמה את עיניה, מייחלת להיעלם. לא להיות.
ג'יני!
"מי שם?" ג'יני קמה ממקומה, שולפת את שרביטה ומאיימת בו על כל סנטימטר חשוף בחלל התא הריק, עיניה מצומצמות, סורקות את התא. היא השתדלה לא להסגיר את הפחד שחלחל במורד גרונה, וזרם משם אל וורידיה, בעורקיה, בדמה. היא הרגישה את הפחד מכפות הרגליים ועד הראש, וניסתה להשתלט על עצמה. תירגעי. יש לך שרביט. וגם אם תמותי- זה לא נורא, אין לך הרבה בשביל מה לחיות, בכל מקרה.
"גלה את עצמך!" ג'יני גייסה את כל כוחותיה כדי שהפחד לא יוסגר בקולה, אך היא שמעה איך קולה נשבר.
"מי אתה? מה אתה רוצה?"
בתור בת, ציפיתי שתפגיני קצת יותר פמיניזם, אהדה נשית.
הקול חלף ליד אוזניה כמו רוח פרצים מקפיאה, אבל ג'יני לא הצליחה לראות אף אחד, או להרגיש מישהו בחלל האוויר סביבה.
"אז את מכשפה. הבנתי. למה את לא מגלה את עצמך?"
ססססבלנות.
הקול מתח את הס' באופן שדמה לש' שנהגית בלי שהשיניים יגעו זו בזו, שורקנית וחסרת פשר.
"מה את רוצה? דברי!" ג'יני מעולם לא הרגישה כל כך חסרת אונים.
השגתי את מה שרציתי ממך, ג'יני וויזלי.
ג'יני הייתה מבולבלת. אני משתגעת.
הרכבת התניעה מתחת לרגליה. כלבה! מזועזעת, הבינה שהרכבת עומדת לצאת מקינגס קרוס ושהיא לבדה, עומדת בקרון הרכבת הריקה, שזו הייתה מטרתה של בעלת הקול הלוחשני- להשאיר אותה ברכבת באמצעות דיבורים חסרי פשר כדי שלא תספיק לרדת מהרכבת. היא מעדה בחפזונה אל הדלת, ועד שהתאוששה והגיעה אל הדלתות, הן נסגרו בפניה. ההזדמנות הוחמצה.
הרכבת יצאה לדרכה, וג'יני המפוחדת עליה.
אוי אלוהים.
****
דראקו פסע בשביל הגישה הארוך והמטופח שהוביל אל אחוזת מאלפוי. למרות שהייתה לו דרך ארוכה ללכת- שביל הגישה היה ארוך בהרבה מהמקובל, ומקושט בצדדיו בשיחים ועצים מוריקים ופסלים לבנים ומזרקות יפהפיות, כראוי למשפחת אצולה- דראקו האט את קצב צעדיו. הוא בהחלט רצה להגיע לאימו, לבדוק לשלומה וכיצד היא מסתדרת בלי לוציוס לצידה, אבל לא יכול להימנע מתחושה רעה, שמשהו רע עומד לקרות. שברגע שידרוך בשערי האחוזה, יגלה שהבית אינו ביתו, ונרקיסה אינה אימו. דראקו ניער את ראשו. תחושת הבטן הרעה שלו בוודאי קשורה להטחת העלבונות ההדדית שלו ושל וויזלי מקודם על הרכבת. הוא מסתכל על שניהם כאילו מהצד ומדמה את שניהם לזוג ילדים קטנים שמשחקים במלחמה עם סכין מפלסטיק ורובה צעצוע, ובסוף היום מנקים את הברכיים מהחול ומכינים את צעצועי המלחמה שלהם ליום המחרת.
כרגע הם עובדים ביחד להפיל את מי שזה לא יהיה שהטיל קללה כזו על ג'יני. אפילו כשהוא רוצה בטובתה ומנסה להסביר לה שלאנה מעבירה בו תחושת קבס, שכאשר עברה לידו במסדרונות הוגוורטס כשהיו פניהם מועדות כל אחד לשיעורו, הרגיש כאילו הזמן נעצר מלכת ורוח קרה נושבת ממנה לכיוונו, כמו... כמו סוהרסן. הוא הרגיש באופן מטפורי שהיא יונקת ממנו את השמחה, את הרצון לחיות, כל רגש טוב אפשרי. ג'יני (בינו לבין עצמו תהה מתי הפסיק לקרוא לה וויזלי. אבל עכשיו היה לשמה טעם משונה, רך על לשונו ובמחשבותיו. כאילו קרא לה בשמה הפרטי כל חייו), עקשנית כמו תמיד, סירבה להקשיב לו וניצלה את מילותיו כדי להשתמש בהן נגדו ולהטיח בו את כל מה שעשה. לא הייתה לי ברירה! השתוקק לצעוק, זאת לא אשמתי, לעזאזל!
אבל מי יקשיב לו. מה הטעם לצעוק ולנסות להסביר למי שלא חווה את האימה תחת שירותו של אדון האופל. מי יידע ויבין שעל היהירות שחטא בה בתחילת דרכו נענש הרבה יותר מכפי המגיע לו? הוא שילם על כך בדמו, בחירותו, במשפחתו. מחיר כבד ממה ששילמו רבים. ואלו שנפגעו- נפגעו בדיוק כמוהו, לא יותר. הוא חונך על ברכי האצולה, והצטרף לאוכלי המוות כי תורתם תאמה למה שחינך אתו אביו, ולמרות הכל הוא רצה לרצות את לוציוס, להראות לו שהוא יכול לגרום לו גאווה. הוא רצה לגרום לכך שיגיד "זה הבן שלי". כשראה כמה רחוק הם מוכנים ללכת, כמה רחוק וולדמורט מוכן ללכת כדי לטהר את עולם הקוסמים- עד שנפקחו עיניו- היה מאוחר מדיי. המשימה שהוטלה בידיו כמעט ולא צלחה, ומנהל הוגוורטס שילם בחייו על טעויות של נער בן שש עשרה.
דראקו האט את צעדיו האיטיים במילא עד שנעצר לחלוטין ליד שערים יפים בעלי פיתוחים מעוצבים. הוא צלצל בפעמון שהוצב עליהן, ושניות ספורות אחרי כן, גמדונת הבית דשדשה ברגליה אל הדלת ופתחה אותה. כשראתה את העומד בחוץ סרה הצידה והשתחוותה עד שאפה דמוי העיפרון נשק לרצפה המצוחצחת. "אדונילי דראקו- גבירתילי נרקיסה כל כך תשמח-"
דראקו עקף אותה ללא גינונים, והגמדונת, ללא טרוניות על אי-היחס מצדו, סגרה את הדלת אחריו ומיהרה לפרוק את מזוודותיו מעליו. "אדונילי ירצה לשתות אולי, הוא בוודאי עיׂף התעייף מהנסיעה-"
"-לא. איפה אימא?"
בתשובה, הגמדונת אותתה לו לבוא אחריה. הוא עקב אחריה עד שהגיעו ליציאה אחורית שהובילה לחצר נוספת ומטופחת לא פחות מזו שהשתרעה בקדמת הבית, רק שבזו האחורית הוצבו שולחנות ספורים, לבנים ועגולים, עם כיסאות תואמים לפניהם. נרקיסה ישבה בגוו זקוף באחד מהם. השמש החורפית שלחה קרניים שריצדו על מפל שיער זהוב ועיניים תכולות, שהופנו אל בנה מיד כשניצב בקרבתה. כזאת הייתה נרקיסה; היה לה חוש להבחין מתי עומדים לידה אנשים, ואם רצויים הם או לא. חיוך הבליח על פניה הקפואות כשראתה את דראקו מתקדם לעברה. רוח קרה נשבה, ונרקיסה, הלבושה כתונת לבנה ארוכה בלבד, הצטמררה.
דראקו פנה אל הגמדונת, שנותרה מאחור. "הביאי משהו חם לגברת נרקיסה." נרקיסה שיגרה אליו חיוך רפה בתגובה. דראקו ציין לעצמו שזו התקדמות- נרקיסה מחייכת. הוא לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שראה אותה מחייכת חיוך אמיתי, סתם כך, כי היא מאושרת. הוא ידע, לעומת זאת, שהבית אמלל את נרקיסה, והיעדרו של לוציוס אפילו יותר.
דראקו התיישב לצידה. "שלום, אימא."
"שלום, דראקו." שפתיה היו קפואות כשטבעו את נשיקתה על מצחו, ודראקו הגיב מיד לאינסטינקט ואחז בידה הקרה והדקיקה של אימו, מנסה לחמם אותה בידיו שלו. נרקיסה לא הגיבה למחווה, אך גם לא שמטה את ידה מאחיזתו. היא הביטה בעיניו ישירות. "אני שמחה שהגעת. ספר לי, איך מתנהלים הלימודים בהוגוורטס, אחרי הכל?"
לנרקיסה הייתה דרך הקשבה מיוחדת. גם כשמיקדה את תשומת ליבה בדראקו, שסיפר לה על הווי החיים הנוכחי בהוגוורטס, דראקו לא יכול היה להימנע מלבחון את הדרך שבה השעינה את ראשה על ידה ואצבעותיה שיחקו במפל הזהב שניתך ממנו. הוא אהב את אימו, יותר מכל דבר אחר בעולם.
הגמדונת חזרה ובידיה מעיל חום ורך, והניחה אותו בעדינות על כתפיה הלבנות של נרקיסה. היא מלמלה משהו בתגובה והגמדונת השתחוותה בחופזה ומיהרה ללכת משם. עיניה של דראקו עוד עקבו אחריה. "שמעת משהו על אבא?"
הישירות שלו הפתיעה אפילו אותו. במצבים אחרים הוא היה משחק את המשחק בעורמה עד שהיה מקבל את מבוקשו וסוחט את מה שרצה לדעת. אבל לא הפעם. הוא היה עצבני ממה שהטיחה בו וויזלי על הרכבת. היא הייתה קשה כל כך, לעזאזל. היא בכלל צריכה להגיד תודה שהוא עוזר לה. אבל לא, במקום זה היא פשוט תנצל כל הזדמנות כדי לזרות לו מלח על הפצעים, שאפילו לא היו קרובים להגליד.
נרקיסה הרימה אליו מבט. היא נשפה רכות וזעה במקומה באי-נוחות לפני שהתחילה לדבר. "תראה, דראקו. זה לא כל כך פשוט- רוב הסיכויים שלא נראה עוד את אבא שלך. אני חוששת שאין טעם אפילו לחקור." ידיה הקפואות אחזו בשלו, והיא פגשה את מבטו, שהתחמק ממנה. "אני מבקשת ממך- אני מתחננת- עזוב את זה. פשוט תרפה מהעניין."
הוא ניסה למשוך את ידיו ממנה, אך אחיזתה העדינה הפכה ללפיתה וידיו נשארו במקומן. הוא הופתע מהכוח האצור בידיים העדינות האלו; נרקיסה תמיד נראתה כל כך שברירית. "את לא חושבת שצריך לפחות לברר מה קרה לו?" טון של תוכחה נמסך בקולו, ונרקיסה נאנחה.
"לא, דראקו. המלחמה הזאת עשתה מספיק. לפעמים נדמה לי שאתה ממשיך לחפש ריגושים, ואם תשאל לדעתי- כבר היו לך מספיק. אני רוצה שנחיה חיים נורמאליים!"
"איזה חיים נורמאליים בדיוק מתנהלים כשהאב נעדר והאימא מנסה לשכנע את הבן לא לבדוק אם הוא עוד חי?" אמר דראקו בקול קשה. "אני מצטער, אבל תרצי או לא תרצי, אני אחקור."
נרקיסה לא השיבה. אחיזתה בידיו התרופפה כעת לחלוטין, וידיה נמשכו חזרה לחיקה. דראקו התחרט על דבריו. "לפחות תאמרי לי למה את לא רוצה לבדוק עקבות, לדעת שהוא בחיים."
"כי הוא לא בחיים, דראקו."
ראשו הסתובב אליה כל כך מהר שכמעט נקע את צווארו. "כמה שבועות לפני שהוא מת... הוא נתן לי את זה." היא שלפה מגילת קלף מגולגלת. הקלף היה משוטח, למרות שדראקו הבחין בקימורים בקצות הקלף שהעידו שהוא היה קשור בסרט הדוק כשנמסר לנרקיסה. כלומר, נרקיסה קראה את מגילת הקלף פעמים רבות. חסר מילים, דראקו הושיט את ידו ולקח את מגילת הקלף.
אני, לוציוס מאלפוי, מוריש לבני ויורשי היחיד, דראקו לוציוס מאלפוי, ולאשתי, נרקיסה בלה מאלפוי, את אחוזת מאלפוי על כל הרכוש שנמצא בשטחה ואת כל החפצים והכספים השמורים בכספת של משפחת מאלפוי בגרינגוטס. בהזדמנות זו, אבקש שלא ייערכו כל חיפושים אחריי. בשעה שמסמך זה ייקרא, בין אם יגיע ליעדו ובין אם לא, לא אימנה עוד בין החיים. את גופתי לא יעלה ביד איש למצוא. זאת ועוד, אבקש לציין שלא אירע לי דבר שלא מרצוני. אין מעורבים בכך חוטפים, שודדים, רוצחים ומזיקים למיניהם, ובזאת אני מכליל את זה-שאין-לנקוב-בשמו ואת הכת המכונה אוכלי-המוות.
על החתום,
לוציוס מאלפוי.
****
When all that we need is just a reaction
When all that we need is just a reaction
It's too much to ask for when there's no attraction anymore
If chasing our dreams is just a distraction
I want to remember when I know that I can't go back
Taking Back Sunday / New American Classic
ג'יני יכלה להרגיש את הלב שלה נתלש ממקומו. היא זינקה ממקומה ורצה לקדמת הרכבת, לבקש מהנהג לעצור. חלפו עשר שניות מאז שמעה את הקול המשונה, אבל פרק הזמן שעבר נדמה לה כמו ימים, שבועות, חודשים, שנים. כאילו כל חייה היא רצה ומטרתה היחידה היא להגיע לנהג. וכשתגיע לשם?...
תבקש ממנו לחזור לקינגס קרוס? הוא יסרב. במקרה הטוב ביותר, הוא יוריד אותה במקום שתבקש, אבל היא לא מכירה אף מקום מבריטניה המוגלגית. במחשבה שנייה, היא לא מכירה כמעט גם את בריטניה הקסומה. או, לעזאזל.
היא הגיעה לתא הנהג. היא התקדמה בזהירות והסיטה את המחיצה השקופה שהפרידה בין תא הנהג לחלל המסדרון. הנהג נראה אדיש לרעש שהקימה. ראשו היה עטוף לחלוטין בברדס כהה שהסתיר את פניו.
"סליחה, אדוני הנהג?"
הוא הסתובב אליה באיטיות. עוד לפני שמבטה פגש בפניו ג'יני ידעה שמשהו לא בסדר.
כשראתה את פניו, הבינה למה.
הברדס היה ריק, כאילו שהגוף שלבש אותו היה עטוי בגלימת היעלמות מתחת לברדס. נשימותיו היו צרודות אך כמעט בלתי מורגשות. ג'יני פסעה צעד אחורה. מה לכל הרוחות קורה כאן?
אימה קרה הציפה אותה. הנהג בברדס לא עשה דבר, אבל כל גופה רעד- ולא מקור.
הרכבת התחילה להאט. ג'יני מעדה החוצה, כושלת והלומת פחד. מזוודתה החבוטה, שנחה עדיין בתא המטען של הקרון, לא עניינה אותה כלל; שרביטה היה בהישג ידה, וזה הספיק לה. היא הרימה את מבטה מהמדרכה והייתה המומה לגלות שביל גישה שהוביל לשער בעל פיתוחים בסגנון הגותי של המאה השבע-עשרה, שמעליו נכתב באותיות מסולסלות ועדינות- מאלפוי.
פשוט נהדר.
"הכת המכונה אוכלי המוות"?
דראקו התהלך בחדרו כאחוז אמוק. כאילו שהוא לא היה חלק מהכת הזאת. כאילו שאני לא הייתי חלק מהכת הזאת.
הלוואי.
הוא פלט אנחה כבדה משלא מצא מרגוע.
אז זהו?
הוא יתום?
דראקו לא הבין מה עושים עכשיו. היחסים בינו לבין אביו אמנם התרחקו מעט לאחרונה בשל הצטרפותו של דראקו לאוכלי המוות וכל מה שבא בעקבות המלחמה, אבל הם עדיין היו אב ובנו. הוא היה אכול ספקות מכדי לבכות את מות אביו, ועם זאת לא יכול היה להימנע מהתחושה שאין מנוס; את לוציוס מאלפוי לא יראו עוד בין החיים.
מעניין מה ג'יני עושה עכשיו.
הוא שלח יד אל ראשו הסחרחר לפתע. מאיפה הגיעה המחשבה הזאת!
לא אכפת לי מה וויזלי עושה. ולה לא אכפת מה אני עושה.
הוא צריך... לישון...
לא.
הוא הרגיש מטושטש פתאום. כל פרט בחדרו כאילו הוכפל בגודלו ובצורתו, ודראקו הרגיש קטן כל כך, כלוא בין המיטה לתקרה, שסגרו עליו. בעצם, זו לא הייתה התקרה שמחצה אותו, אלה העפעפיים שלו שנעצמו.
תתעורר.
חלק מסוים במוחו חזר במרץ על אותה הפקודה: אל תישן. אל תישן. אל תישן.
ודראקו כל-כך עייף...
למה לא, בעצם?
סיממו אותי? הוא מצא את עצמו תוהה בזמן ששקע בערפל של נים-לא-נים, כשדמות התקרבה אליו. היא נראתה כאילו הוא מביט בה מעבר לחלון זכוכית אטום, מטושטשת ומעורפלת. למרות זאת, הוא ידע מי זה.
מי זאת, אם לדייק.
****
ג'יני ידעה שדראקו כועס. גם היא כעסה, אבל האימה ששטפה אותה רק רגעים ספורים קודם לכן- באמת עברו רק שעות בודדות מאז עוד ישבה ברכבת, בטוחה שתגיע בקרוב הביתה?- עמעמה אותו וגרמה לה להבין שהיא זקוקה לו. שבלעדיו לא תשרוד.
השער המפואר, להפתעתה, נפתח למגע ידה. היא הייתה בטוחה שברגע שתתקרב לשער יופעלו הגנות קסומות על המקום וינטרלו אותה, אם לא יהרגו אותה. זה נשמע מתאים למשפחת מאלפוי, לכנס הגנות כאלו סביב הבית שלהם.
למה הם לא עשו את זה?
ספק התגנב לליבה של ג'יני כשעברה דרך השער, אבל היא ידעה שאין לה ברירה. היא חייבת למצוא את דראקו ולפייס אותו.
הכניסה הראשית הייתה מעוצבת, כמו כל האחוזה, בסגנון המאה השבע-עשרה, אבל היא יכלה להבין מדוע דראקו קורא למקום הזה בית. בניגוד לכל ציפיותיה, שהכל יהיה יקר ושביר, התגלה ריהוט הגן שבחוץ כפינת ישיבה מעוצבת אך נוחה. דלת הכניסה הענקית גרמה לה להרגיש קטנה מדיי כשדפקה.
קול דשדוש צעדים נשמע מפנים הבית וגמדונת-בית בעלת אוזניים מתנפנפות, עיניים גדולות, כחולות ומימיות ופנים צרובות מרוח ים פתחה לה את הדלת. היא נראתה מופתעת, אך התעשתה מיד והזמינה אותה להיכנס. ג'יני קצרת-הרוח נכנסה עוד לפני שההזמנה גוועה על שפתיה של גמדונת-הבית, שהפכה זועפת. "דראקו כאן?"
"אדונילי מאלפוי ישן שנת ישרימים. הוא הגד-הגיד לגמדונת שלו שלא-"
"-לא אכפת לי!" התפרצה ג'יני. "איפה החדר שלו?"
גמדונת-הבית שתקה. ג'יני הבינה שלא תדבר.
"טוב," אמרה בזעף. "אני אלך לחפש אותו בעצמי." גמדונת-הבית הביטה בה במבט עיקש הבהיר שהיא לא מתכוונת להניח לה לעשות זאת. "עלמתילי לא העז-תעיז להפריע לאדונילי מאלפוי-"
"-מצטערת על זה, אבל לעלמתילי אין ברירה."
הגמדונת נפלה, משותקת. ג'יני נדה בראשה בעצב והכניסה את שרביטה חזרה לכיסה. היא שנאה להזיז אנשים, או גמדונים, במקרה הזה, מדרכה בצורה כזאת. אבל לג'יני אין ברירה.
כשחושבים על זה, למי יש?
היא ניצבה כעת מול גרם מדרגות ענק ופתלתל שהוביל לקומה העליונה, שהייתה מלאה בחדרים. לכל הרוחות!
איך היא יכלה להיות טיפשה כל כך? אחוזת מאלפוי ענקית. איך היא אמורה למצוא את החדר הנכון בין המאות ששוכנים כאן?
נהדר.
****
הנקמה קרובה.
לאנה יכלה להרגיש את הלב שלה כמעט נתלש מחזה מעוצמת הפעימות. היא לא הבינה את זה.
היא עומדת לחסל את המטרות שלה. להגשים את מטרתה.
אז למה היא לחוצה כל כך? קצת כמו בסרטים המוגלגיים, כאילו שמלאך ושטן עומדים על כל אחת מכתפיה ולוחשים לה מה לעשות. עד עכשיו ידו של השטן הייתה על העליונה, עד כדי-כך שלאנה לא העלתה על דעתה שקיים גם מלאך, שילחש לה ממש לפני הסוף שזה לא בסדר. אל תעשי את זה. את לא מוכרחה.
היא העבירה את ידה על מצחה המיוזע והסירה את הברדס מעל ראשה ומגופה. היא השליכה אותו על הרצפה למרגלות המיטה הענקית שעליה נח גופו הרפוי של דראקו מאלפוי.
מוטרדת, היא התיישבה על כיסא אקראי שנמצא בחדר והטתה את ראשה אחורנית. כרגע לא היה לה ממה לחשוש; את דראקו מאלפוי סיממה, נרקיסה, תחת השפעת אימפריוס, ציוותה על גמדונת-הבית שלא לעשות דבר מלבד קבלת-אורחים. את נרקיסה תהרוג מאוחר יותר. היא יכלה להירגע ולחשוב קצת, לפני שג'יני וויזלי תגיע גם היא.
הכל היה כמעט פשוט מדיי. בהתחשב בעובדה ששני הקורבנות מסוכסכים ביניהם, היא לא ציפתה שישתפו פעולה כל כך בקלות. היא אפילו חשבה שיעדיפו למות בנפרד מאשר לשתף פעולה בניסיון לחיות, אבל כנראה שהמעיטה בערך החיים. בעיניהם, לפחות.
היא באמת צריכה לעשות את זה?
עמוק בלב, היא ידעה שאין לה ברירה אחרת. שלווה היא לא דבר המושג בקלות. היא מותירה אחריה שובל של דם לפני שהיא עוברת לידיו של מי שזקוק לה כל כך, וכך גם עד שתעבור לידיה של לאנה, שזקוקה לשלווה הזאת.
כל-כך.
למות יחד עם קורבנותיה- לצפות בייסורי הגסיסה שלהם תוך כדי הגסיסה שלה עצמה- היה רעיון שקסם לה. וכי מה טוב יותר מלהירדם לנצח בזמן שמטרתך מתגשמת לנגד עיניך?
היא חייכה לעצמה ועצמה את עיניה. שום-דבר לא יתעלה על זה.
המלאך הרכין את ראשו בכניעה, וצחוקו של השטן מילא אותה והתגלגל מגרונה.
I will not die
I'm waiting for you
I feel alive
When you're beside me
I will not die
I'm waiting for you
In my time of dying
קדימה, ג'יני וויזלי. חשבה כשנרגעה. המוות מחכה לנו.
*השיר שמצוטט יותר למעלה הוא American Classic של טייקינג באק סאנדיי. השיר שמצוטט בדיוק שני פיקסלים מעל שורות אלו הוא Time of Dying הסגיד של 3DG הסגידים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
