פאנדום: הארי פוטר.

תקופה: אחרי המלחמה.

ז'אנר: אגנסט (נגיד).

שיפ: הארי/ג'יני, אולי הארי/סיריוס אם ממש תחפשו.

טיזר: כשהוא ישן במיטה לבד ומחבק את הכרית, הוא קורא בשם שלו ומדמיין את אותו היום במחלקת המסתורין. את הגוש הזה. את האימה הזאת. כמו גידול שמתחיל בבטן ומאיים לפוצץ אותו בפנים כשהוא מטפס במעלה גרונו ומגיע אל הראש. כאב חד שמפלח את כל הישות שהייתה הארי ברגע וגורם לו להרגיש כאילו הוא כולו אבק כוכבים שמתפזר באוויר העומד של החדר.

אורך: 838.

בטא: רעות השולתתת!!1.

***

לפעמים הארי מפחד לעצום את העיניים. מפחד להגות את ההברות שמרכיבות את השם שלו. מפחד לנשום את אותו האוויר שהוא נהג לנשום בעבר.

הוא נושם בכל זאת, הריח הבוצי מהשיטפון האחרון נכנס אל נחיריו והוא עוצם את עיניו. הרוח מכה בשערו ומקפיאה את פניו עד שהוא מאמין – מקווה – שהיא תוכל לקחת אותו הרחק מכאן, אל סיריוס. הוא כבר לא זוכר הרבה מאותו היום, הזיכרונות היטשטשו עם הזמן כמו עלים שעוזבים את העץ מבלי שוב, חוזרים אל האדמה ומדשנים אותה. מפנים את המקום לעלים חדשים – לזיכרונות חדשים. היו אנשים שהיו משלמים הון כדי לא לזכור את אותם הדברים הכואבים האלה, אבל הארי רוצה לזכור, רוצה לדעת, רוצה לכאוב כמו פעם. שהכאב יישאר חד וצורב כדי שלעולם לא יישכח שזה היה באשמתו.

הוא רואה בעיני רוחו את סיריוס, מבקר אותו. הוא לא מאשים את הארי, אלא מחייך אליו, ולפעמים, כשהארי מנשק את ג'יני לפני שהוא יוצא לעבודה הוא מדמיין שהוא מנשק את סיריוס, ומשתעל לתוך פיה המתוק.

היא שואלת אותו מה קרה והוא אומר שהוא לא מרגיש טוב – משקר, כמו שהוא כל-כך רגיל לעשות – ושהוא ייקנה לעצמו שיקוי נגד שיעול כשיחזור מהעבודה. היא מחייכת אליו, וסוגרת אחריו את הדלת בעדינות, והרוח שוב מכה את פניו בחוזקה והוא קורס כנגד הדלת, מנסה לא להרגיש יותר. הרחוב נראה אפרורי מתמיד בימים האלה.

החורף הזה קר, ובודד, ומייאש, והראש שלו מלא בסיריוס ובריח האפטרשייב שלו ובידיים החזקות שלו והניצוץ בעינייו שכבה- אולי הוא היה יותר כמו החבר הכי טוב מאשר הסנדק הכי טוב.

ואולי הרגש הזה יותר חזק וגם קצת שונה (אולי, הוא עדיין לא יודע) ויש להארי מחנק בגרון. הוא אוהב את זה, זה מרגיש כמו הפעם ההיא בה סיריוס נעלם. גוש ענקי בגרון, קריסה, היסטריה; איזו הרגשה נהדרת.

כשהוא ישן במיטה לבד ומחבק את הכרית, הוא קורא בשם שלו ומדמיין את אותו היום במחלקת המסתורין. את הגוש הזה. את האימה הזאת. כמו גידול שמתחיל בבטן ומאיים לפוצץ אותו בפנים כשהוא מטפס במעלה גרונו ומגיע אל הראש. כאב חד שמפלח את כל הישות שהייתה הארי ברגע וגורם לו להרגיש כאילו הוא כולו אבק כוכבים שמתפזר באוויר העומד של החדר.

אל תמות.

הארי מתעורר שטוף זיעה ומפנה אוטומטית את מבטו לעבר הצד השני של המיטה. ג'יני לא שם, והסימפוניה התשיעית של בטהובן מתנגנת בקולי קולות ברחבי הבית.

הוא צועד אל המטבח ומגרד את ראשו, מרכיב את משקפיו על אפו ברישול, ראייתו עדיין מטושטשת מעט. ג'יני שותה כוס קפה ומדברת עם אלואיז.

מי זה סיריוס? אלואיז שואלת, מרימה עיניים חומות וגדולות לעבר ג'יני. זו נאנחת בשקט.

הסנדק של אבא, חמודה. היא עונה, לוגמת מכוס הקפה באיטיות.

רק הסנדק שלו? היא ממשיכה לשאול. ג'יני מניחה את הספל על השולחן ונאנחת קלות.

כן, רק הסנדק שלו. לכי לישון. מחר חוזרים לבית הספר.

אלואיז מתרצה ועולה במדרגות, זורקת 'לילה טוב' חטוף ונעלמת.

ג'יני מסיימת את הקפה ושוטפת אותו במים, רועדת כשזרועותיו של הארי נכרכות סביבה והוא מנשק את צווארה.

את יודעת כמה אני אוהב אותך?

היא לא מחייכת או נראית מאושרת כלל ועונה לו שלא, כי אני לא בטוחה שאתה בכלל אוהב אותי. ואז היא עוזבת אותו לבד במטבח והוא לא מרגיש כלום.

החלון נפתח לפתע, והגשם נכנס אל תוך הבית. הארי לא סוגר את החלון, ובמקום זאת מביט בצלליות המרצדות בגינה שלהם. מתגעגע. הוא יוצא מהבית ונשכב על הדשא הרטוב, עוצם את עיניו ונותן לגשם ליפול עליו ולדקור כל חלק וחלק בגופו.  זה נעים, כאילו אלפי מסמרים נכנסים לתוך גופו ומפוררים אותו. הוא מאבד את התחושה בידיים ולאט-לאט עוצם את עיניו, מתפתה לצעוק, אולי אפילו לשיר.

מתגעגע. מתגעגע. מתגעגע.

הוא מתעורר כשג'יני שופכת עליו את המים החמים מהקומקום. השמש עוד לא זורחת והרוח שורקת. הוא רועד, השינוי המהיר בין קור לחום גורם לו להתעטש קלות. לפני שהארי מצליח להוציא מילה מפיו, ג'יני אומרת לו לקום ולהתארגן – אלואיז חוזרת לבית הספר. חג המולד כבר עבר. צריך ללוות אותה.

אז הם מתנהגים כמו הורים נורמאליים ואלואיז נפרדת מהם לשלום בתחנת הרכבת. הם שותקים במונית שהזמינו וגם כשהם חוזרים אל הבית הריק. הארי פונה אל חדר השינה, נשכב על המיטה הגדולה ועוצם את העיניים, עייף ועדיין קצת רועד מקור. ג'יני נכנסת כמה דקות אחריו ומתיישבת לידו.

יש לך מישהי אחרת? היא שואלת בשקט, והארי משתעל בקולניות ומביט בה.

לא, מאיפה הבאת את השטות הזאת?

הרגשה.

הם שותקים.

אז את רוצה להיפרד ממני? הוא שאל בהיסוס.

כן.

למה?

היא מביטה בו בכעס.

כי אין לנו יותר מה לעשות ביחד. היא בוהה ברצפה בריקנות, כמה דמעות נופלות מעיניה מטה. אל תגיד לי שאתה לא מרגיש... מטומטם, כי – אתה יודע – אתה לא מתייחס אליי ואל- אררג. לעזאזל. היא הפסיקה לרגע ועצמה את עיניה בחוזקה, מנה למנוע מהדמעות לפרוץ החוצה יותר מידיי. לאחר מכן המשיכה ברעד; אנחנו לא... צריכים להיות ככה. אני לא רוצה את זה יותר.

הארי שותק, וגם היא.

אנחנו ממש דפוקים, הא? הוא צוחק לבסוף, וג'יני מצטרפת אליו לאחר כמה שניות.

כן, ככה אנחנו.

החיוך שלה חושף שיניים לבנות והוא מביט בה מספר רגעים בשקט. היא יפה, אבל לא יפה כמו סיריוס.

הוא נאנח.

לאחר כשנה מאז אותו היום הם מתגרשים. אלואיז וג'יני נשארות יחד, בבית, והארי שוכר דירה באזור ברמינגהם כדי לאכול את עצמו בשקט, רחוק מכולם.

קצת לפני בוא האביב הוא יוצא החוצה בגשם, מרים את מבטו אל השמיים, מחפש את סיריוס בין העננים האפורים.

מתגעגע. מתגעגע. מתגעגע.

מודיעה בצער רב וביגון קודר שכל התיקיה שלה נמחקה. אז אין לי שום פאנפיקים. לא ההמשכים, לא כאלה שסתם כתבתי, לא קטעים, לא זה ולא שום דבר. כל הדברים שאי פעם כתבתי - נמחקו.

אני על סף דמעות ייאוש כאן, זה כמו לאבד ילד. אני מבקשת, אם במקרה שלחתי למישהו כאן כל-דבר שאני כתבתי, שישלח לי. אני לא משלה את עצמי, עדיין יהיו הרבה קבצים חסרים והרבה פאנפיקים שאף-אחד לא ראה, אבל לפחות את הרוב - משהו - אני ממש רוצה אותם בחזרה.

תודה.

אה, וד"א- "קולות מעמקים" ננטש, ואת "בקצה השדה" אני בטח אמשיך עוד כמה זמן, אולי. יש לי רעיונות בשבילו, אז נראה. שניהם נטושים כרגע.