קרוקשנקס:

הוא חש את זה. הוא מרגיש אותו. עליו הוא לא יוכל לעבוד. קרוקשנקס מתכונן לתקוף, אבל נעצר בפתאומיות כחצי מטר לפני החיה הגדולה שמופיעה מולו, אם אפשר לקרוא לה ככה.

"גרר.." קרוקשנקס משמיע צליל מאיים, עדיין לא בטוח בטיבו של זה העומד מולו. בתור תשובה הוא מקבל נביחה שקטה, ידידותית. הוא מתקרב עוד, מנסה לבדוק, לראות. הוא כבר לא סומך על אף-אחד. קרוקשנקס מרחרח את האוויר, מנסה לקלוט את הילת הריח שסביב ה...יצור. הריח מוכר, אבל מאיפה? קרוקשנקס מריח ים, חושך, יער, כאב, צער ו- מה זה? פחד? לא יכול להיות שיצור כזה גדול ומאיים יחוש פחד, נכון? הוא כנראה טעה, גם הטובים שבחתולים טועים מדיי פעם. קרוקשנקס ריחרח את האוויר שנית, מנסה לזהות את הריחות המקיפים את אותו ה... טוב, זה כבר פתטי, הוא חייב למצוא לו שם. אימתני? מפלצתי? כלב? לא, הוא לא אף אחד מהם. זו רק החזות החיצונית שמטעה.

כלבלב. כן, זהו זה, הוא יקרא לו כלבלב! זה שהוא גדול ממנו כמעט פי-שתיים לא אומר שבתוך-תוכו הוא לא כלבלב חמוד ומקסים. היי, קרוקשנקס, חזור לעצמך! עוד לא החלטת אם הוא מאיים או לא, זוכר ?אבל מבדק הריח השני הוכיח מעל לכל ספק שלא, זו לא טעות, פחד הוא חלק בלתי נפרד מחייו של הכלב הזה. קרוקשנקס התקרב אל כלבלב, מריח אותו ביסודיות, תוהה על טיבו. הוא בחן את הפרווה שלו, האוזניים, האף. הרגלים חזקות, יציבות. כלבלב יכל להרוג אותו אם היה מאוד רוצה, אבל הוא לא עשה את זה.

ו...מה זה? הריח הזה... היה נדמה לו שהריח אותו מקודם, אך זה בלתי אפשרי. לא, הוא בטח טועה, אבל אם... אולי... קרוקשנקס לא האמין. הוא פגש בו. עד כמה שידוע לו, הוא וכלבלב היו היחידים בעולם שידעו את האמת. הם, והיצור הנתעב ששכן במרומי מגדל גריפינדור. הוא לא יכל לטעות בריח הזה, הוא נחקק בזכרונו טוב מדיי. קרוקשנקס עוד נשא את הצלקת מהפיצוץ ההוא, הוא זכר את האנשים הבורחים לכל עבר, את ההיסטריה. הוא זכר את ריח הבהלה. את מה שהעיניים שלו ראו באותו הלילה...

לפני שתיים-עשרה שנה:

הלילה היה קודר והאווירה ששררה ברחובות לא היתה מחממת במיוחד. באותו ערב חשו רוב האנשים את אותה התחושה שליוותה את הערבים כבר תקופה ממושכת, תחושה של פחד, דיכאון ורצון עז לחזור לביתם החם כמה שיותר מהר. קרוקשנקס, חצי-חתול וחצי-קניזל, כמו שטרח להזכיר לכל חתולי הרחוב כשרצה להרגיש עליונות, עשה את מה שהוא עושה בכל לילה מאז שעבר לשכונה הזו לפני מספר חודשים. קרוקשנקס הסתובב בשכונה בחיפוש אחר אוכל, דוחף את גופו הג'ינג'י לחלקים פרוצים בגדרות ומסתובב ליד פחי הזבל. אם תשאלו אותו, זה ממש לא מה שצריך חתול לעשות. לפי אמונתו של קרוקשנקס, חתולים נועדו לחיי שלווה ונוחות. אך בימים אלו, לא היה יצור חי אשר חש נוחות או שלווה.

את חיפושו של קרוקשנקס אחר פתח מספיק גדול להשחיל בו את גופו ולהיכנס לחצר הבית הקרוב הפסיק רעש התפוצצות חלש. דבר פעוט שכזה לא היה בכוחו להפריע את חיפושיו של קרוקשנקס אחר האוכל, אבל הקסם שחש באוויר היה חזק מספיק כדי שיידע שהיתה זו קללה שגרמה להתפוצצות. קרוקשנקס רץ, דבר שלא היה רגיל אליו בעבר, אך לצערו נאלץ לעשות רבות בימים אלו משום שידע שלא כל השכנים חיבבו חתולים, למרות שלא הבין למה או איך דבר כזה יכול להתרחש. כשהגיע למקום בו נלחמו שני הקוסמים, נעצר בחדות.

קללות התעופפו לכל עבר, אנשים רצו, צעקו- וחלקם, ראה קרוקשנקס, נפלו בצרחות על הרצפה כשהקללות פגעו בהם. קרוקשנקס הפנה את מבטו וראה שני קוסמים נלחמים, אחד גבוה ומרשים והשני נראה חלש למראה. נראה היה שהראשון עומד לקלל את השני, הזעם שנטף ממנו הורגש למרחקים, אבל זה לא מה שקרה. קרוקשנקס ראה את הקוסם העלוב למראה מנופף בשרביטו מאחורי גבו באותה השנייה שראה את השכנה הנחמדה שנותנת לו אוכל. קרוקשנקס קפץ, מנסה להזיז אותה, אבל הוא איחר. בבת אחת נהפך העולם לירוק, וקרוקשנקס הרגיש את הרגליים שלו רועדות כשהועף הצידה בפיצוץ גדול מהקודם.

רך כף:

קרוקשנקס קיפץ ממקום למקום, מנסה להסביר את עצמו ללא הצלחה. "וואף", רך-כף התחיל להתעצבן. חתולים קופצניים לא עשו לו טוב בדרך-כלל. הוא כבר קיווה שהחתול הזה יהיה מחושב יותר, אבל כנראה שטעה. בסופו של דבר וויתר קרוקשנקס על הקפיצות בנסיון לדכא את ההתלהבות שחש, והתחיל לצייר בכפו על האדמה הקשה שבקצה היער האסור. אומנם הציור היה לא ברור, אך חושיו של רך-כף התחדדו ברגע שראה אותו. הוא לא היה צריך הרבה כדי להבין. הוא שיחזר את הסצנה שהתרחשה לפני שתיים-עשרה שנה בפעם המאה לפחות מאז שהשתחרר מאזקבאן, מנסה לשים לב לפרטים הקטנים בפעם הזו. לאנשים שהיו מסביב, לאלו שמתו, לפנסים, לחתולי הרחוב שלא הספיקו לברוח. זה היכה בו.

קרוקשנקס:

כלבלב הבין, ידע קרוקשנקס. הוא הרגיש את המתח באוויר, מנסה להתעלם מלטאה שנמצאה מטרים ספורים ממנו, מתחננת שקרוקשנקס יבלע אותה. זו לא היתה הפעם הראשונה שנפגשו. קרוקשנקס הכיר את כלבלב, אבל לא ככה קראו לו... הוא שמע מישהי בחנות מדבר עליו... סירס? סורס? סיריוס? משהו בסגנון, בכל אופן, זה לא ממש משנה; הוא עדיין יכל לקרוא לו כלבלב.

את היצור המטונף הוא זיהה ברגע שראה אותו לראשונה בחנות, בידיים של הנער הג'ינג'י. הוא לא ישכח את הדברים שהוא ראה באותו הלילה. הצרחות, הקללות, ההתפוצצות. אלו לא אמורים להיות חיים של חתול. חתולים צריכים לשבת בשקט ליד האח ולקבל אוכל מהמשרתים שלהם, כלומר, האנשים שקנו אותם. חתולים לא צריכים להסתובב ברחובות חשוכים ולהיות עדים למותם של אנשים. הוא תמיד ידע להתחבא, לכן כנראה לא זיהה אותו כלבלב בהתחלה. אבל אותו הלילה לא יימחק מזכרונו של קרוקשנקס במהרה.

רך-כף וזנב תולע לא היו העדים היחידים שראו מה קרה. גם קרוקשנקס ידע את האמת.

לחיצה אחת,

והצלתם חיים.

משחק קלפים:

דראקו ישב בחדר העבודה שלו, בוהה בכל הניירת שעליו לקרוא, אבל מחשבותיו לא היו נתונות לעבודה. הן היו עסוקות בלחשוב על אישה אחת עם שיער אדמוני. הוא חשב על הלילה הקודם, וברוך שפתיה על שפתיו. למען האמת, האישה הזאת בוודאי נמצאת כרגע בצד השני של האחוזה, ודראקו לא ראה שום דבר שיכול למנוע ממנו ללכת לשם עכשיו ולנשק אותה. הוא ינשק אותה בהתחלה על הלחי, אחר כך על המצח, ואז על השפתיים. אחר כך הוא יירד לצוואר, ומשם הוא כבר ימשיך...היא תמלמל את שמו בשקט, מבקשת ממנו לא להפסיק. לא להתנתק ממנה. כן, לשם הוא יילך, במילא הוא לא מצליח להתרכז בעבודה כשהוא חושב עליה.

הוא נתן מבט חטוף במראה שהיתה בחדר, והכניס את הקופסא הקטנה לכיסו. רק ליתר בטחון. הוא התחיל ללכת לכיוון הסלון הקטן שנמצא ליד חדרי השינה בחלק הדרומי של הבית. הוא שמע משם קולות, זה נשמע כאילו מישהו משחק שם בקלפים, אבל מי זה יכול להיות? הוא קיווה מאוד שג'יני לא הזמינה אורחים. לא שזה חשוב, אם יש שם מישהו איתה, הוא פשוט יצטרך ללכת. כן, בדיוק ככה. הוא רוצה להיות עם ג'יני עכשיו, וכל האנשים האחרים לא חשובים כרגע. סביר להניח שג'יני תכעס אם הוא יגרש את האורחים שלה, אבל הוא יגרום לה לשכוח אותם מהר מאוד. הוא בטוח.

הוא פתח את הדלת בשקט וראה שאין מה לדאוג, היא היתה עם ביקי, גמדונת הבית. לא תיהיה בעיה להעיף אותה, הוא אפילו לא יצטרך לרמוז על זה בנימוס. הוא נשאר ליד הדלת, בוהה בה כמה דקות. הוא אוהב את העיניים שלה, כשהן מסתכלות עליו ורואות דרכו, כאילו שהיא מסוגלת להסתכל ישר אל תוך הנשמה שלו. הנמשים שלה, הנמשים החמודים האלה. פעם הוא ניסה לספור את כולם, אבל הפסיק בשלוש מאות חמישים ותשע. יום אחד הוא ימשיך לספור מהמקום בו הפסיק. והאף שלה, האף הישר והיפה, המושלם. והגוף המושלם שלה. מלאה במקומות הנכונים, ודקיקה איפה שצריך, ותאמינו לדראקו שהוא ידע בדיוק איפה היא מלאה ואיפה לא. היא מושלמת. אוי, כמה שהיא מושלמת. איזה שיער יפה יש לה, כמה שהוא בוהק. איך שהוא רוצה להעביר את הידיים שלו בשיער הזה. איך הוא רוצה אותה. שהמשחק קלפים הזה יילך לעזאזל, הוא רוצה אותה-ועכשיו.

"ביקי, תצאי מהחדר." הגמדונת קמה לצאת, כשהיא שמעה קול אחר.

"תישארי פה, דראקו יכול לחכות עד שנגמור לשחק."

"טוב, אפשר להתחיל בזמן שאתן משחקות." הוא אמר והתקרב אליה, מתחיל להוריד את הצעיף שלה, עד שהוא חטף מכה ביד מג'ינג'ית כועסת. "אאוץ'!"

"אתה לא יכול פשוט להיכנס לפה בלי שום סיבה ולהתחיל להפשיט אותי!" היא אמרה בכעס.

"את רואה שאני יכול." מלמל כשהוא ממשיך להוריד ממנה את הצעיף ומתחיל לנשק את צווארה החשוף.

"דראקו!"

"מה זה משנה? במילא כל המשחקים שלכם נגמרים אותו הדבר, וברור מי ינצח."

"כן? איך?" עכשיו היא כבר היתה ממש עצבנית, לא שזה הפריע לו. ההילה הורדרדה שעטפה אותה כל פעם שהתעצבנה, רק הפכה אותה ליותר חמודה בעיניו.

"כי אמרתי לביקי תמיד לתת לך לנצח אותה."

"אתה מה?!"

"ביקי תראי לה את הקלפים שלך." הוא פנה אל הגמדונת, שנראתה דיי נבוכה למראה הסיטואציה שאליה נקלעה. היה לה לא נעים מהגבירתילי ג'יני, שבאמת היתה נחמדה אליה, אבל לא היתה לה ברירה. היא לא יכלה לסרב להוראה מפורשת מהאדון. אחרי הכל, לגברת ג'יני היא היתה צריכה לציית רק משום שהאדון מאלפוי אמר לה, לא כי היא באמת היתה הגבירתילי שלה. ביקי הושיטה את ידה קדימה וחשפה רביעיית אסים.

"ביקי, תצאי מהחדר." נשמעה ההוראה בשנית, רק שהפעם היא יצאה מפה אחר ובטון שונה. ביקי נעלמה בצליל נפץ קטן, והשאירה את דראקו וג'יני לבדם. "למה עשית את זה?"

"את מה?" שאל בטון מיתמם בעודו מתחיל להרים את גלימתה עד לכתפיה, ומעל לראש. הפעם היא לא התנגדה לו, אבל היא גם לא אמרה שהיא מסכימה. היא בעצמה לא ידעה מה היא רוצה כרגע. הוא התנהג בצורה מאוד אגואיסטית עכשיו, והיא לא אהבה כשעובדים עליה. במיוחד לא כשזה נגע לקלפים. אבל היא חייבת להודות שזה נחמד שהוא חשב עליה ככה, היא ידעה שזאת הדרך שלו להביע אהבה. למרות שבינה לבין עצמה, היא היתה חייבת להודות שזו דרך מוזרה. אבל בכל זאת, זה היה נחמד מצידו, בצורתו שלו. חוץ מזה, היא היתה חייבת להודות, בגדים מוגלגיים עשו לה את זה. במיוחד כשהם היו על דראקו. היא תהתה למה הם היו עליו, כנראה היתה לו איזה פגישה באיזור מוגלגי או משהו, זה לא באמת שינה לה. אחרי היאבקות מהירה עם עצמה, הצד בראש שלה שחשב שדראקו נראה סקסי עם בגדים מוגלגיים ניצח. אבל... זה לא אומר שאי אפשר להשתעשע קצת, חשבה בזמן שדראקו העביר את גלימתה מעל ראשה ופיזר את שיערה לכל עבר. היא שמה לב שדראקו מאוד אוהב את השיער שלה. כנראה שיש לו חולשה לשיער אדום, בדיוק כמו שלה יש חולשה לבגדי מוגלגים. היא נשענה עליו, מתחככת עם שערה הפרוע בגופו.

"נעשה איתך עסקה," התחילה להגיד בזמן שנישקה את צווארו בצורה שתשאיר בו טעם לעוד. "נשחק משחק קלפים, ומי שמנצח-מחליט מה לעשות." היא קירבה את שפתיה אל שלו, הם כבר היו ממש קרובים, אבל היא התנתקה ממנו בחדות שנייה לפני ששפתיה נגעו בשלו. "תביא לי את הגלימה שלי." אמרה לו בקול מצווה.

"אני חושב שלא, מתאים לך ככה." אמר בעודו מחייך חיוך שובב ומוציא את השרביט מכיס המכנסיים. בניפנוף אחד מהיר הוא העלים את הגלימה שהייתה זרוקה על רצפת החדר.

"בסדר." ג'יני לקחה את שרביטה, שהיה מונח על השולחן עליו שיחקה קודם לכן בקלפים. היא זימנה חלוק בית מסטן, בצבע כחול כהה, שהדגיש את השיער האדום שדראקו כל כך אוהב. החלוק היה קצר במיוחד, ופתוח במיוחד למעלה. אומנם לא מספיק כדי לראות יותר מדיי, אבל מספיק בשביל הצצה חטופה שתגרום לדראקו לרצות לראות יותר. ג'יני לבשה את החלוק והתיישבה ליד השולחן.

דראקו אסף את הקלפים שהיו פזורים על השולחן והתחיל לערבב אותם. אם תשאלו את ג'יני, היא תגיד לכם שהוא נראה טוב כשהוא מערבב קלפים. טוב מאוד אפילו. אולי אפילו מאוד מאוד טוב. למה היא היתה צריכה את המשחק המטופש הזה? הרי לא משנה מי מהם ינצח, בסוף הם יגמרו במיטה, או לחלופין-על השטיח, במקרה שהם לא יספיקו להגיע לשם. למה היא היתה צריכה להאריך את כל הקטע הזה, במקום להיענות לו ולנשק אותו עד שייגמר לשניהם האוויר? היא לא ידעה מה עבר עליה ברגע שהיא הציעה לו לשחק קלפים. בהמשך המשחק היא נזכרה מה גרם לה להחליט שישחקו קלפים קודם, המבטים המגורים שדראקו שלח לעברה כל הזמן היו שווים את זה. הוא נראה כאילו יתפוצץ בעוד רגע אם לא ייגע בה, אבל ג'יני ראתה עליו שהוא מנסה להישאר רגוע וסבלני כלפי חוץ, כיאה לבן ממשפחת מאלפוי, וזה רק שיעשע אותה יותר.

ג'יני הורידה את הקלפים אל השולחן עם חיוך, "ארבע מלכות."

"טוב מאוד," אמר דראקו, כשאת פניו מעטר חיוך גדול עוד יותר, "אבל זה יותר טוב." היא ראתה ביד שלו ארבעה מלכים.

היא נעמדה והתקרבה אליו. "אם ככה-" היא התחילה להגיד ולא הספיקה לגמור את המשפט, כי היא נהדפה אל הקיר הקרוב ופיה נחסם על ידי פיו של גבר מאוד חסר סבלנות שחיכה יותר מדיי זמן לטעמו. למה הוא היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן בשביל זה? היא לא יכלה לתת לו להעיף את ביקי מהחדר ואז הם היו מזדיינים בשקט על השולחן? או על השטיח, זה באמת לא שינה לו. נגמר לו האוויר והוא הזיז את הפה שלו משלה ועבר לשקע שבין הצוואר לכתף.

"את תשלמי על זה שגרמת לי לחכות."

"אני מקווה מאוד." היא אמרה ופלטה אנחה. דראקו פתח את החלוק של ג'יני והתחיל להוריד אותו מהכתפיים, ופתאום נעצר. מה קרה לו? למה הוא נעצר פתאום? זה עוד איזה משחק מטומטם על זה שהיא לא קפצה עליו ברגע שהוא נכנס לחדר? הוא הלך שני צעדים אחורה, מתרחק ממנה. "דראקו, מה קרה?", היא התחילה להתקרב אליו, אבל הוא היה מהיר יותר. היא ראתה שאין טעם ונעצרה, גם הוא נעצר, במרחק שני צעדים ממנה, וירד עם ברך אחת על השטיח. "מה אתה עושה?" היא שאלה אותו בקול רועד.

"ג'ינרווה מולי וויזלי," הוא התחיל. היא התקרבה אליו עם דמעות בעיניים. היא לא ידעה מאיפה זה בא פתאום. הוא תכנן את זה כל הערב? אולי זה ספונטני? אבל הוא הרי כבר קנה טבעת בטח, אז הוא כנראה חשב על זה מקודם. "תתחתני איתי?", הוא הוציא קופסא של טבעת מהכיס של המכנסיים ופתח אותה. כמה חמוד הוא נראה כשהוא יושב ככה על הברך, כמה צפוי מצידו-כל כך מיושן, כל כך אצילי, כל כך מאלפוי. אבל בשבילה הוא כבר לא היה סתם 'מאלפוי' הוא היה דראקו, דראקו שלה. ועכשיו כל העולם יידע את זה. היא התעכבה קצת, נרגשת מכדי לדבר. "ג'יני?" הוא התחיל בהססנות, "אם את לא רוצה פשוט תגידי לא, אנחנו יכולים פשוט-" בקטע הזה היא חשבה שהיא ראתה דמעה מבצבצת מעיניו, אבל הוא מצמץ מהר והדמעה נעלמה כלא הייתה. "לשכוח שכל זה קרה." הקול שלו היה שבור, ג'יני אף פעם לא ראתה אותו ככה, והיא גם לא הבינה למה. היא הרי מסכימה, היא פשוט לא יודעת איך להגיד את זה.

היא התכופפה אליו וליטפה את לחיו בעדינות, דמעות זולגות על לחייה, בלי שתבין מדוע. היא נשקה את פיו בעדינות ועברה באיטיות לעבר צווארו. "ג'יני? את יכולה רק להגיד כן או לא?" הקול שלו היה שביר, כל כך שונה מהקול הרגיל שלו, הבטוח בעצמו, שיודע מה הוא רוצה-ומתכוון לקבל את זה. היא הרגישה דמעה שנפלה עליה, והיא לא היתה שלה.

"כ-כן" גם קולה רעד. הוא חיבק אותה בחום ונשק למצחה, עד ששם לב לקופסא קטנה שהתגלגלה על הריצפה, הוא כמעט שכח מזה. "מה קרה?" שאלה אותו כשהרפה את האחיזה.

"הטבעת."

"אה, נכון. תענוד לי אותה." אמרה לו והושיטה את ידה, ביחד עם עוד דמעה שזלגה. הוא ענד את הטבעת על אצבעה, היא נראתה בעיניו היצור הכי יפיפה בעולם. "תראה אותנו, שנינו בוכים כמו שני ילדים בגן."

"את בוכה כמו ילדה בגן, אני לא בוכה, ג'ינג'ית." ג'ינג'ית. זה היה הכינוי שהדביק לה כשרק החלו לצאת. כל כך הרבה זמן הוא כבר לא קרא לה ככה, היא שכחה כמה היא אהבה לשמוע אותו קורא לה ככה, חצי בלעג-חצי בחיבה.

"אתה כן בכית." חייכה בעודו מנגב את הדמעות מפניה, "אני ראיתי את הדמעות שלך, אין לך טעם להכחיש."

"מספיק להתחצף, אני לא בכיתי," אמר בחיוך ונשק לה. "את סתם מתחילה לדמיין דברים מרוב אושר על זה שעכשיו תבלי איתי את כל החיים."

"אבלה איתך את כל החיים? יותר נכון אסבול אותך כל החיים." קנטרה אותו בחיבה.

"תשתקי, יפיפייה."

"תשתיק אותי."

"בשמחה." אמר בחיוך והדף אותה ככה שעכשיו היא שכבה על השטיח מול האש המרצדת באח. הוא נתן לה חיוך אחרון לפני שנישק אותה. הוא היה בספק אם אפשר היה לקרוא לזה נשיקה, יותר משהו בסגנון של קרב לשונות סוער. דראקו חשב שג'יני היתה לבושה ביותר מדיי בגדים באותו הרגע. למרבה האירוניה, ג'יני חשבה את אותו הדבר, רק עליו. בכל אופן, שניהם דאגו להוריד את הבגדים המיותרים. ג'יני לא זכרה מתי הרגישה אותו ככה, כל כך סוער, כל כך איתה, כל כך שלה. כל לילה איתו היה כמו קסם שלא הכירה, אבל הפעם הרגישה שונה מתמיד, היא לא חשבה שהיו מילים המסוגלות לבטא את מה שהרגישה באותו הלילה. היא מלמלה את שמו ברוך, מבקשת ממנו לא להפסיק, לא להתנתק ממנה, בדיוק כמו שרצה.