פולין.
ואוו. המסע הזה, שכל כך חששתי ממנו שכל כך פחדתי באיזשהו מקום ממנו, שכל כך הייתי על הקצה לוותר עליו..
עבר בשלום, אני כל כך שמחה שלא ויתרתי, שהייתה לי משלחת מדהימה שעוזרת ותומכת ברגעים הקשים.
והיו לא מעט.
המסע הזה כל כך גרם לי להסתכל על דברים בצורה אחרת,
כמו הלקח הכי גדול מבחינתי שאני לקחתי מהמסע הזה איתי חזרה לארץ:
אסור לנו, בשום אופן שהוא לקחת משהו כמובן מאליו.
זה שיש לי אוכל, מדינה, משפחה מדהימה, בגדים, בית ועוד המון דברים - זה כל כך לא מובן מאליו.
מיידניק ואושוויץ היו הכי קשים עבורי,
שם אתה לא צריך לדמיין כמו בשאר המקומות, שם זה מול העיניים אחד לאחד.
וזה כל כך קשה, אתה לא מסוגל להאמין שזה מה שקרה.
במשלחת אצלנו, כל יום הייתה שיחת סיכום ובה קיבלנו ביום הרשון מין פנקס קטן שנקרא "תמונת היום"
ובו בכל יום בסיכום היינו צריכים לרשום משהו שם.
אחרי שהיינו באושוויץ ששם הכי התפרקתי זה מה שיצא ממני:
"היא רצתה לצרוח למישהו את כל שעברה, למה זה מגיע לנו? למה להיות יהודי פירושו להיות מזוהם? מלוכלך? טיפש?
למה כל כך מתעבים אותנו? מה, זו אשמתנו שאנחנו יהודים?
אושוויץ-בירקנאו. היום היה לי הכי קשה בעולם. סוף סוף חילחלו בתוכי ההבנה, הכאב, הקושי, העצבות העמוקה.
בטקס בכיתי, מצאתי את עצמי בוכה ומרותקת לגדר החשמלית בכעס עמוק שלא מוכן לקבל בשום צורה שהיא את הרוע,
את הכאב, את התאי גזים, את הבורות ירי, את המשרפות.
קשה, זה היה לי כל כך קשה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mis. Barbie(:
