אז לקחתי את התותחון לסיור באיקאה, רציתי לבדוק שם משהו קטן ובאותה הזדמנות, להתחכך קצת בעמך ישראל א-לה-חופש הגדול.

ברגע שנכנסו קלט התותחון בזווית עינו את הכדורים הכחולים  בבריכת הכדורים והודיע לאמא שהוא הולך למשחקיה כשהיא תיכנס לשוטט בחנות. ניגשנו למשחקיה ושם, אחרי עמידה בתור סביר (אחרת מזמן הייתי עושה "אחורה פנה" עם הסבלנות שיש לי באוגוסט לעמידה בתור בתוספת אף סַדּוּבְּ לחלוטיד מסיבות מעצבנות במיוחד) הגיע תורנו.

הבחורה בקבלה מילאה את הפרטים בטופס וכך זה נשמע:

בחורה: "שם הילד"

אמא: "תותחון"

בחורה: "מס טלפון" אמא: "05X-XXXXXXX"

בחורה: "שם האם"

אמא: "קמיליון"

בחורה: "שם האב"

אמא: "אין"

בחורה: "אלי?"

אמא (מגבירה קצת את הקול): "אין!"

בחורה: "ארז?"

אמא בקול ברור ככל יכולה: "אין! אין אבא, אין!"

בחורה מיד מרימה את ראשה בחיוך של מבוכה, נתקלת באדישותה המוחלטת של אמא וחוזרת לאדישותה שלה.

אחרי הזמן שהוקצב לתותחון לשחק במשחקיה ואחרי שאמא ראתה מה שבאה לבדוק בחנות, הגיעה אמא לאסוף את התותחון ששמח לקראתה ורץ לקראת הדלת עם ארגז הסנדלים שאומץ על ידיו (והואיל להחזירו רק לאחר שהתבקש שוב ושוב בנימוס).

אמא התבקשה לתת את המדבקה כדי שיאשרו לה לקחת את התותחון ותוך כדי, לחתום ליד שמה כאישור על כך שאספה את האוצר שלה. אמא מסובבת את החוברת עם הפרטים כדי לחתום ליד שמה ומה היא רואה רשום שם:

שם האם: "קמיליון"

שם האב: "אד".