"אל תשכח אותי." היא אמרה לי ערב אחד, כשישבנו מחובקים על הגבעה והבטנו בשקיעה.
"למה שאשכח אותך?!" אמרתי וקירבתי אותה אליי.
"תבטיח לי שלא משנה מה יקרה, לעולם לא תשכח אותי." היא אמרה בחדות.
"איך אני יכול לשכוח אותך?!" צחקתי "בקיץ הבא אנחנו מתחתנים!"
"פשוט תבטיח לי." היא התקשה.
"אני מבטיח." אמרתי בקול ילדותי והוספתי פרצוף, אבל היא אפילו לא חייכה.
"אני חייבת לחזור הביתה..." היא אמרה ברגע שהשמש נעלמה באופק. הטון שלה לא השאיר מקום לוויכוחים.
"רציתי לספר לך...שאני נוסעת מחר." היא אמרה חלושות כשהגענו לביתה.
"מה?!" הופתעתי.
"כן...זה משהו פתאומי, אני חייבת לנסוע מחר." היא גמגמה.
"טוב, אני אבוא איתך." אמרתי בלי לחשוב פעמיים.
"לא!" היא אמרה בתקיפות "אני לא חושבת שזה רעיון טוב..."
"אז לפחות תגידי לי מתי את חוזרת?"
"אני עוד לא יודעת..." היא גירדה בראשה "אבל אני אכתוב לך ואעדכן אותך בכל הפרטים..."
"את לא יכולה להשאיר אותי ככה באוויר, בלי לדעת כלום..אני אשתגע!" התעצבנתי.
"אתה יודע שאתה הדבר הכי חשוב לי בעולם?" היא אמרה אחרי כמה שניות של שתיקה.
הנהנתי.
"ואתה יודע שאין לי מה להסתיר ממך. פשוט צץ משהו...די דחוף, ואני חייבת לנסוע. כנראה שזה לתקופה ארוכה."
הבטתי בה, שיערה גלש על כתפיה ועינייה התמלאו דמעות.
"בסדר, אני אחכה לך כאן עד שתחזרי."
היא הביטה בי רגע והתחילה לבכות בשקט. חיבקתי אותה חזק.
"אני אחזור" היא הרימה את ראשה "אני אחזור אלייך."
נישקתי אותה נשיקת פרידה ארוכה.
"אני צריכה ללכת לארוז" היא התרחקה ממני "אל תשכח אותי..."
"לעולם לא."
עברו חודשיים. חודשיים שבהם השמש אף פעם לא זרחה. השמש שקעה ביום שהיא עזבה, ותשוב לזרוח רק כשהיא תחזור.
היה זה ערב משעמם אחד. ישבתי בעליית הגג ופתרתי תשבץ. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
קפצתי את כל המדרגות ותחושה של אושר מילאה אותי - היא חזרה סוף-סוף !
"את לא מבינה כמה התגעגעתי..." פתחתי את הדלת בעוצמה, אך לפני עמד גבר לבוש בחליפה.
"ערב טוב לך, אפשר להכנס?"
פתחתי את הדלת לרווחה והגבר נכנס והתיישב על הכורסה.
"תשמע, מה שאני הולך להגיד לך לא יהיה קל, אבל אתה חייב לדעת."
נדרכתי בכיסאי.
"ארוסתך...היא לא תחזור."
"לא, אתה טועה." עצרתי אותו "לוקח לה קצת זמן אבל ברגע שהיא תוכל היא תחזור..."
"היא לא יכולה לחזור, היא...מתה."
המילים הידהדו בראשי. איבדתי כל קשר עם העולם הסובב אותי. הרגשתי...חסר תחושה.
רצתי לגיבעה, להספיק להגיע לשקיעה. הדרך הייתה ארוכה, אבל לא הרגשתי עייפות או כאב.
הבטתי אל השמש - ממש עוד כמה דקות היא תשקע.
אסור לי לפספס את זה. הגברתי מהירות.
הגעתי לגבעה מתנשם, הבטתי סביבי בעצבנות,
אבל היא לא הייתה שם, ממש כמו השמש -
שתיהן כבר שקעו.
?Who are you now
?are you still the same or did you change somehow
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קרן האור שבקצה המנהרה...
