כולם טחנו ת'מוח עם הקטע הזה של "סוף העולם.."

אבל מי יודע..יש מצב שזה באמת נכון.

למרות שלא נראה לי..אבל..

אני לא אנוח על משכבי בשלום אם אני לא אפרד מכם כראוי.

אז אנשים - אני אוהבת אותכם.

במיוחד אותך.D:

ו..היה לי כיף, אחלה חיים, לא הייתי משנה כלום.

כל הטעויות היו טעויות חמודות,

כל ההחלטות היו די נכונות,

וזהו בעיקרון, אני מרוצה.

בקיצור היה נחמד להכירכם.D:

עכשיו גמאני נחשבת מהטוחנים שטוחנים על סוף העולם..

טוב נו לא נורא מותר לי.D:

אפרופו סופים וכאלה..

הייתי בסדנת כתיבה בחופש..והמשימה האחרונה שלנו הייתה להמשיך סיפור מכמה משפטים שכתבו לנו..

עזבו שהסיפור נבחר וכאלה, אני יודעת שאני מוכשרת ואתם מוזמנים להפגין אהבה והערצה.

חחח סתם.

סיפור נורא אופטימי עם סוף יפה.

אחרי שכתבתי אותו הבנתי שיש לי נטיות התאבדותיות.(:

הנה הסיפור: *עד הקטע המודגש זה הם כתבו*

הגבול

בעולם אחר או בזמן אחר ייתכן שכל העניין היה מסתיים אחרת. כשסגרתי מאחורי את הדלת ויצאתי משם, חשתי הקלה שאין כמותה. אך עם זאת, הד עמום של מועקה עוד הכביד עליי. לא. לא הצלחתי להפטר מזה לחלוטין. האם זה אי פעם ייגמר? קול נשמע לפתע, ברור וצלול, כאילו יוצא מתוכי.

"די. זאת הפעם האחרונה. יותר לא נחזור לכאן".

הוא פקח את עיניו – אבל החדר היה ריק, וכך גם המסדרון הבלתי נגמר. הקול המשיך להדהד באוזניו. קול כל כך מוכר...הוא היה בטוח ששמע אותו בעבר.

הוא העיף מבט אחרון דרך החלון, על החיים בחוץ, על האנשים הממהרים כל אחד לעיסוקו, מבלי להקדיש מחשבה לאנשים שחצו את הגבול...

גם הוא יחצה את הגבול...

הוא הרגיש איך ליבו נצבט והדמעות צורבות בעיניו.

עברו שנים מאז הפעם האחרונה שהוא הרגיש ככה. למעשה - כבר שנים הוא לא הרגיש דבר מלבד המועקה הבלתי פוסקת שאפפה אותו. לא שמחה, לא עצב ואפילו לא כאב.

הוא חיי על הגבול. גבול דקיק ושברירי, בין שני עולמות שונים. הוא הכיר טוב את הגבול הזה, יותר מדי טוב. הוא ראה איך חזקים ממנו נאלצים לעבור אותו, כשאין ביכולתם לעשות דבר בכדי למנוע זאת. הם לא רצו לעבור את הגבול, אבל פשוט לא הייתה להם ברירה.

לעומתם, היו כאלה ששמחו לעבור את הגבול, סוף-סוף. הם כבר עשו את שלהם.

גם הוא יחצה את הגבול. ממש בעוד כמה דקות...

הוא היה אמור לעבור את הגבול לפני שנתיים. הם היו אמורים לעבור אותו ביחד, הוא והיא.

ברגע שהמכונית התדרדרה במדרון, היא מיהרה לחצות את הגבול. אולם הוא לא מיהר אחריה. כולם אמרו שהיה לו מזל, אבל רק אני הבנתי אותו באמת.

אין שום מזל בלשכב כל היום בבית חולים, מחובר לכל מיני מכשירים מצפצפים וצינורות שהחזיקו אותו בצד הזה של הגבול, בלי יכולת לזוז או לדבר. גם את היכולת להרגיש הוא איבד עם הזמן.

מיום ליום הוא התקרב לקצה של הגבול, הקצה שממנו אי אפשר לחזור.

התקווה אבדה, וגם הרצון להלחם. הוא נכנע, כוחותיו אזלו.

הוא חוצה את הגבול, ממש ברגעים אלה...

הצינורות מתנתקים בזה אחר זה...קצב פעימות הלב פוחת...כל נשימה נעשית כבדה יותר...

זהו זה, זה נגמר.

הוא חצה את הגבול...

אמא, אבא, תכירו - זה החבר החדש שלי.D:

אוהבת..עד המוות.P;

קרן.3>