אני אפילו לא יודעת למה אני כותבת פה עכשיו.פשוט יש לי חשק להוציא הכול ואין לי מקום אחר לפנות אליו.
הוא נעלם.הוא כבר כמעט נעלם.הוא כולו עור ועצמות ובקושי מתפקד כבר והכול בגלל המחלה הארורה הזאת
אמא שלי נסעה אליו כדי לטפל בו ואני יודעת שזה אנוכי אבל אני צריכה אותה עכשיו כל כך
אני רק צריכה חיבוק חזק של אמא שתגיד לי שהכול יהיה בסדר ושאני אפסיק לבכות אני כל כך צריכה חיבוק חזק וכתף לבכות עליה שזה כואב לי כל כך שאני מבינה שאין לי באמת מישהו שאני יכולה להישען אליו בזמנים האלו.
2 הידידים הכי טובים שהיו לי נעלמו ממזמן למרות שהם הבטיחו לי שהם יהיו לצדי תמיד.
הוא,שיצאנו מלא ודיברנו שעות על גבי שעות גם התרחק ועוד מעט הוא ילך לצבא ואני בקושי אראה אותו ואני כל הזמן אדאג בגללו כי הוא כנראה יהיה בקרבי.כבר עכשיו יש לי את המחשבות האלה"מה אם הוא ימות?" ולא משנה כמה אני מנסה להוציא אותם מהראש הן פשוט לא יוצאות.
עוד מעט מסתיים כיתה יא' ובספטמבר נתחיל את יב' והוא לא יהיה פה.הוא יהיה כבר בצבא והוא לא יצחיק אותי בבוקרויריב איתי באופן קבוע בצהריים,הוא יהיה רחוק.
אני כל כך צריכה מישהו עכשיו שיהיה לי כתף תומכת ושאני פשוט אוכל להישען עליו בזמן הקשה הזה ולבכות עליה כמה שארצהמבלי לחשוב שאני מציקה לו או שאני מתעלקת עליו.
ושוב מתחילות לי המחשבות על המוות.לנסות שוב?למישהו יהיה אכפת?איך זה ישפיע על הסביבה הקרובה שלי?למה אני חיה?
אני כל כך צריכה חיבוק עכשיו ולפרוק הכול כי אני כל כך מפחדת שאני לא מספיק חזקה ושאני אנסה להתאבד שוב ולעזוב את החיםהאלה שאין לי כוח לחיות,שאין לי כוח להילחם על כל נשימה בגלל האסתמה וההתקפים המטומטמים שלה.
אני רוצה שכל העולם יעלם ונישאר רק אני והוא,בשקט,בתוך החיבוק שלו,בוכה והוא מעודד אותי.
כינוי:
So I Am
בבלוג זה
בכל הבלוגים
