The Good Times Are killing Me
|
| 10/2007
אני לעצמי לאנוכי
את חתיכת מפגרת, את צריכה להפסיק לחשוב לגמרי. מחשבות רק מסבכות אותך. מסבכות אותך בדברים שכבר חלפו, אולי מבחינת הזמן... אבל המוח שלך ממשיך לעבוד.
...
אם תתני לעצמך לחשוב את רק תתעצבי יותר. תמצאי את עצמך מעלה בך זכרונות ישנים,
ובזכרונות את נזכרת בפעמים שבהן הלב דפק קצת מהר מדי, החיוך היה גדול מדי והנשימות קצרות ומהירות. אבל הזכרונות הן רק ציון של דברים שכבר לא יחזרו על עצמם.
...
את שואלת את עצמך שאלות כמו "למה את לא מאושרת עם מה שיש לך עכשיו?" אבל גם אחרי שאת שואלת אותן במטרה לסדר את הכל בראש, הראש לא מסתדר. וגם לכתוב לא מסדר את הראש, וגם לנסות להתנתק מהכל לא מסדר את הראש.
את בכלל לא יודעת למה את כותבת כאן... את חושבת שזה מפגר, אבל מצד שני יש לך נטייה כזו לרחם על עצמך ולהגיע לכאן, לפרוק קצת, ולחזור לרחם על עצמך. והרי את פוגעת בעצמך במטרה לרחם על עצמך, במטרה שאולי זה יגרום גם לאנשים מסביבך לרחם, אפילו קצת.
אבל בסופו של דבר זה הביא אותך לאנשהו? מישהו באמת בא וחיבק ועזר?
לא ממש...
ועם מה נותרת? עם זכרונות נותרת. עם עצמך ועם הזכרונות, עם הפצעים הישנים שעכשיו הפכו לצלקות מטשטשות. ואת הרבה פעמים שואלת את עצמך למה את ממשיכה לחיות עם עצמך... אבל את יודעת שבסופו של דבר להפסיק לחיות עם עצמך יהיה עוד ביטוי לרחמים העצמיים שלך, ולחוסר יכולת שלך להתמודד מול עצמך, עם עצמך.
אז הנה, מדי פעם את נזכרת, ואת לא יודעת מה לעשות אז באה וכותבת, אומרת לעצמך שעכשיו זה יסתדר...
(ממש)
אז שיהיה לך בהצלחה... כי אחרי הכל את אחראית על עצמך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
