בתור התחלה אכתוב כמה החלטות לשנה החדשה. יש לי הרגשה שכשמחליטים משהו ככה הרבה יותר קל לעמוד בו, בכלל... ההחלטה חזקה יותר, לא יודעת איך להסביר או למה זה ככה אבל ככה זה מרגיש אצלי.

- stop smoking (אפילו אם זה יהיה קטע זמני שוב, של כמה חודשים... אני צריכה להפסיק. כששלומי חוזר אני לא מעשנת.)

- לזרום קצת יותר... השבוע האחרון הראה לי כמה זה טוב לזרום לפעמים. (הוא הראה גם כמה זה רע, אבלאבל...)

- להמשיך לעשות טוב לאנשים. העבודה הזאת מוכיחה לי כמה טוב אני יכולה לעשות מבלי להקשר באמת וזה חשוב.

  יקח לי זמן לשכוח שמעיין אמרה לי "את יכולה לעשות רק טוב" כשחשבתי שהיא כועסת עליי.

- ההחלטה הקבועה - לרדת 5 ק"ג. (ואולי 10 ואולי 15. אבל 5 זו התחלה נחמדה).

- להנות מהלימודים. זה יותר איחול מאשר החלטה... אבל אני באמת רוצה שזה יקרה, אני מתנהגת כאילו עולמי יחרב בעוד חודש אבל זה הכל

  בגלל תיאוריית גודל הציפיות-גודל האכזבות. אני מאוד מקווה שעם כל הקושי אני אהנה. לא רק מהאנשים אלא מהמקצוע עצמו.

- לסגור עם עצמי את עניין שלומי. זה מיותר זה כבר כל כך לא הגיוני/רלוונטי/שפוי... די.

  יש דברים שצריך לסיים בחיים וכמה ששלומי תמיד ישאר אהבתי והחיים שלי, אני צריכה להבין שכניראה it isn't ment to be.

- לפתח קצת יותר דעות אישיות בנושאים שאני נמנעת מהם (פוליטיקה ומין לדוגמא)

- להרגע. לנשום... ולהסתכל על דברים בצורה קצת יותר צלולה, לסנן את עצמי בהסתכלויות מסוימות.

-

ועכשיו לעדכונים...

התחלתי לדבר עם ההוא, סתם שיחות מטופשות באינטרנט... לא יותר מזה. וכבר הגעתי למצב של השלמה עם זה שכניראה לא יקרה פה כלום. בשבוע שעבר היתה ארוחת-פרידה ממני ומעוד כמה בנות בעבודה, היה מרגש והעציב אותי אבל זה עבר... (נראה לי שחוץ מהפעם שהייתי חולה, זה היה היום שהיה לי הכי קשה להשאר בו, הייתי עייפה ממש כי יום לפני כן היינו בהופעה וחזרנו מאוחר וזה היה ממש קשה להוציא שיחות כשהעיניים נעצמות).

הלכתי למשרד של ההוא כדי להגיד לו חג שמח אבל הוא לא היה אז השארתי לו ממתק שהבאתי לכולם לכבוד השנה החדשה וכשחזרתי הביתה התחברתי ודיברתי איתו. הוא התקשר (אחרי שביקש את הטלפון) ושאל אם עזבתי (אחד העובדים אמר לו) התחלנו לדבר וכו'...

באיזשהו שלב הוא סיפר-התלונן שהבריזו לו ואין לו מה לעשות וסיימנו את השיחה. במין החלטה של הרגע (תמות נפשי עם פלישתים) שלחתי לו סמס של אם בא לך תמיד אפשר לצאת לבירה. חצי שעה אחרי כן יצאנו, על הקטנוע שלו, לפאב בת"א. דיברנו עד שהמוזיקה הציקה יותר מדיי ועברנו לטיילת, שם המשכנו לדבר (כשהראש שלי עליו כי, כמו שנאמר כבר, הייתי עייפה, וגם הוא). ליטופים-נגיעות-נשיקה אחת והביתה.

לא ידעתי מה לחשוב על זה, לא ידעתי מה אני עושה או מה קורה אבל החלטתי לזרום... לראשונה בחיי אני מצליחה לזרום.

ביום שישי הוא התקשר, דיברנו קצת, רצה שאבוא אליו אחרי הארוחה. בארוחה היה מצ'עמם, שוב בנות דודות שלי נטשו לדודה שלי, והיה דיי מעפן שלא היה לי עם מי להיות אז חתכתי דיי מוקדם. בסוף הייתי איתו לזמן מועט (בערך חצי שעה) היה דיי מעפן כי הוא התעצבן על הכלב ולא היה לנו זמן בכלל. בשבת בקושי דיברנו, הייתי בצד השני של המשפחה לארוחה שנייה של החג, התעצבנתי על ההורים שנתקעו שם כשאני ואחשלי רציתי לצאת, בסוף בנדוד שלנו הסיע אותנו הביתה (ופלט "את עדיין מעשנת?" ליד אחשלי, הב"ז). יצאתי עם טל ובר לסרט (להתאהב מחדש. נחמד. אירוני לצאת אליו כשאני נמצאת בסיטואציה דומה). בראשון נסעתי לבקר את בר, היא רבה עם ההורים שלה בערב חג ואני רוצה לעודד אותה, זה לא ממש הצליח כשהלכנו לסרט אז קיוויתי לעשות את זה במהלך היום (טכנית היינו אמורות ללכת להעיף עפיפונים אבל היא לא יכלה אז בסוף הלכתי אליה עם בירות ושוקולד) דיברנו קצת וראינו טלויזיה. כל הזמן השתגעתי במחשבות עליו (כמובן) בסוף שלחתי לו סמס וקבענו להפגש (רציתי ללכת איתו לטיול עם הכלב אבל בסוף עלינו אליו). אחרי התארגנויות בבית הוא פצח בשיחת "אז מה קורה פה בכלל" ... מה שיצר מצב של כל אחד אומר מה הוא רוצה, ונוצרה תחושה שאני לא באמת יודעת מה אני עושה (אהמ נו מעבר ללנצל אותו). עשינו שטויות. המון שטויות. במשך כמה שעות. עד שנמאס לי קצת והחלטנו לראות סרט, במהלך בחירת הסרט אחשלי התקשר, צריך את הרכב... קצת ברחתי לו וזה הרגיש לא נעים אבל לא ידעתי איך להתמודד עם המצב הזה ולא ידעתי מה אני חושבת על כל זה (זאת אני! זה לא מתאים לי!) הוא הציע שהוא יקח אותי אח"כ שוב אליו אבל היה לי דיי ברור שאני לא חוזרת... (ואני חושבת שגם לו). בלילה התקשרתי אליו, אמרתי שאני מבולבלת... דיברנו קצת, הוא אמר שאני לא חייבת להחליט, שאני אחשוב על זה כמה ימים ושאף אחד לא כועס ולא משנה מה אני אחליט יהיה בסדר. היה חמוד, כרגיל. היום בבוקר קמתי עם החלטה קצת יותר שלמה. הבלבול הזה נוצר בגלל שאני מחבבת אותו וכייף לי איתו וחבל לי לוותר על זה אבל מצד שני אני לא חושבת שאני יכולה לתת לו את מה שהוא מחפש (הוא כבר מבוגר, הוא רוצה אישה שתהיה אם לילדיו וכל החבילה...), וכמה שזה יהיה קשה ושאני אסבול אני חושבת שההחלטה הנכונה ביותר היום היא פשוט לנסות לנתב את הקשר הזה לידידות. שנינו מאמינים שמה שצריך לקרות יקרה, והכל כתוב בשמיים, אם הגורל יחבר ביננו אז הוא יחבר, ואם לא אז לא. ככה אני לא מוותרת עליו והוא לא מוותר על האשה שהוא נועד להיות איתה. אדבר איתו על זה היום או מחר...

מסקנה מאירועי האתמול - אם היה ספק כלשהו, אז הוא אינו. אני לא לסבית. לטוב ולרע.

התחלתי את השנה הזאת בהרגשה שזאת הולכת להיות שנה טובה ואני נשארת עם ההרגשה הזו. אין לי חרטות כלל.

(ובתוך כל זה ההחלטה הראשונה עמדה באיתנה. לא עישנתי).

שתהיה שנה טובה בע"ה, שנה של התחלות חדשות, הצלחות, בריאות אושר ואהבה.

טוב, יש עדכונים רבים בשטח אבל ביניהם נהרס לי המסך של המחשב ככה שהפוסט ידחה לזמן נוח יותר לכתיבה... (או פשוט למהלך השבוע בוא אני אוכל להשתמש במחשב של אחי בשקט)...

בנתיים שיהיה חג שמייחחח ושנה מצויינת! גשם בראש השנה זה תמיד סימן טוב לדעתי!

:) *די*

מוש בן ארי ממשיך להתנגן לי בראש כל הזמן... הקול הנעים שלו פשוט מרגיע לי את כל השרירים

(ולעומת זאת, בבקרים אני דואגת לשמוע את ליידי גאגא עליה המליץ לי מישהו, אפילו אם זה רק כדי להתעורר)

-

אז כן, אני מתקדמת בצעדי ענק לימים הסטונדטיאליים שלי... כמעט חודש עומד ביני ובין היום הראשון ללימודים.

אני לא יודעת מה אני חושבת על זה, רק יודעת שאני מתרגשת-לחוצה ומפחדת טילים.

אבל יהיה כייף. כן כן.

אין לי יותר מדיי מה לכתוב... בעבודה הכל פחות או יותר כרגיל, נותרו לי שבועיים וחצי בעבודה בעקבות התגלית על הלימודים, ואני חושבת שזה אפילו טוב, מתחיל לעלות לי תחושת מיצוי מהעבודה הזאת... אולי זה סתם כי אני כבר יודעת שאני עוזבת.

ביום חמישי שוב הייתי אחראית והרגו אותי, מנטרה של אני לא פה עוד חודש מאוד עוזרת במקרים שכאלה.

לעומת זאת ההוא נזכר בי, חזר לדבר איתי ואפילו התחיל להגיב. הוא עוד לא יודע שאני עוזבת, בנתיים החלטתי לזרום...

מה שיהיה יהיה.

אני דיי בטוחה שאני לא אכתוב פה עד שבוע הבא אז...

שנה טובה! (למי שעוד פה, אם יש פה עוד מישהו)