חוזרת, אחרי שנה, למחשבות על מישהו. מישהו שלא ממש מעניין אותי אבל מראה רמזים וזה מטריד-גורם-לי-לחשוב.

חוזרת לחפור ולנתח כל פעולה, כל משפט, הכל. כמו שרק אני יודעת.

חוזרת לשמוע מוזיקה באייפוד באמצע הלילה בדרך הביתה ולא לרצות ללכת לישון אלא להסתכל על השמיים שמתבהרות ולכתוב פה.

ועם כל אלו עדיין שלומי מהדהד לי.

הדהוד מעצבן כזה, שלא יעזוב אותי בחיים... למה הוא היה צריך להציל אותי? למה?

בכל אופן, אם לא אברח בצעקות, ואם האינטואיציה שלי אינה מטעה אותי, אולי אני עוד אתחיל לחיות. זהירות.

לנשום.

-

לטכניון לא התקבלתי. ככל הנראה גם לת"א לא, זו ההרגשה הכללית. וזה בסדר.

לא מגיע לי למען האמת. באמת שלא. עד שלא אסגר על עצמי ואתן את כולי זה לא ילך.

ואולי זה באמת לא בשבילי...

-

בעבודה נחמד. המנהל אוהב אותי כבר :) זה לא היה קשה.

נשארת משמרות ארוכות ועוזרת כמה שאפשר... עוד לא טובה במכירות, ולפעמים הכי פחות טובה אבל הזמן יעזור לי.

אני צריכה ללמוד להיות יותר מפחידה ופחות אכפתית.

.

שבת שלום, יהיה טוב אה?

מחר אני הולכת להעיף את העפיפון השקסי החדש שלי ^_^

*די*