ממעמקי האסלה אני קולטת כמה שלא השתניתי

כמה שכל הזמן הזה וההתנהלות המזוייפת לא עשו שינוי

איך לא משנה למי אני אלך, ומה יגידו לי,

אחרי דקותיים, יומיים, שבועיים

הכל יחזור למצב הקיים.

אני כזאת ואין לי מה לעשות עם זה.

פשוט אין.

חבל לי שמשכתי אותה למטה איתי

חבל לי שהיא הורגת את עצמה ככה

חבל לי שהיא אפילו לא מבינה את זה.

כל כך מגיע לי למות.

רוב האנשים יראו את זה כעונש,

אבל זה הפרס היחיד שמגיע לי.

אני כבר לא יודעת לכתוב

בעצם אף פעם לא ידעתי.

לא יודעת לקרוא,

אולי פעם הצלחתי.

לא יודעת לאהוב,

לא ידעתי ולא אדע.

אני מתגעגעת לדם ושונאת את זה

ואת עצמי על זה, אפילו יותר.

======

תמיד עייפה ונמאס.

גורמים עוינים יהיו פה היום או מחר

או אולי כבר היו

ואני כבר החלטתי ממזמן

לי לא אכפת.

"רק אל תייסרי את עצמך"

הוא אמר

"אני אתייסר, לא משנה מה"

...

-

אבודה קצת בחלל

רוצה הרבה, עושה מעט.

הגיע הזמן למתנות,

לצייר,

לנגן,

ללמוד,

לקרוא

ולכתוב

ועוד כל כך הרבה...

אחרי כל הגשם הזה, כל הימים שחזרתי רטובה עד שד עצמותי

נכנסת מתחת לשמיכה ורק ישנה כי אני לא מסוגלת לעשות משהו אחר.

היום,

עם סוויטשירט מתחת לשמיכה עם צ'אי מסאלה וספר טוב.

-

נתקלת בבית בדף שירי ביאליק לבגרות של אחי

עוברת על השירים, רואה אחד שאני ממש אוהבת

ומתחילה לשיר.

שכחתי כמה אהבתי את זה בסופו של דבר...

^_^

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כּנָפֵךְ / חָיים נַחְמָן בִּיאַַלִיק

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כּנָפֵךְ

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִי

קַן תְּפִילּוֹתַּי הַנִּדָּחוֹת

וּבְעֵת רַחֲמִים, בּין השְּמָשוֹת,

שְחִי וַאֲגַל לָך סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵש בָּעוֹלָם נְעוּרִים -

הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֵחָד לָך אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִי נִשְרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵש בָּעוֹלָם -

מַה זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִימּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם - אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם -

אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִי,

קַן תְּפִילּוֹתַי הַנּדָחוֹת.