יצאתי החוצה היום בבוקר-צהריים והרגשתי שנפלתי לתהומות הגהנום

(רק בלי כל העצמות וחטאי המין האנושי, או אולי אפילו גם איתם...).

אני שונאת את הקיץ, ממש שונאת. ואני כבר משנה את צבע עורי. וחם כל כך.

חזרתי הביתה לשבת בפריזר ולהתקרר באיטיות תוך שינוי צד בכל כמה שניות,

לא סתם אני רוצה פינגווין בבית (רעיון מצויין שלה).

-

אני חוזרת על זה בכל פוסט מחדש, גם פה.

אני כבר לא מרגישה פה יותר. לא יודעת מה ואיך לכתוב מעבר לפוסטים קצרים ולא מובנים פעם ב...

מעלה את התהייה, למה אני עושה את זה בכלל.

-

אני מרגישה שאני נושמת משיר לשיר, אולי אפילו מהופעה להופעה. חיה על מוזיקה בימים האלו.

זה הדבר היחיד שגורם לי לחשוב באמת, לפתוח את הראש ולחשוב, גם אם זה עליי- מה שהופך את זה לדברים רעים, זה לא משנה... זה פשוט ככה.

בהתאמה (GOD אני מפתחת כתיבה צבאית. זוועה), יש כרטיסים להופעה האחרונה של עברי ואחרי כמעט חודש אני מוזמנת לחזור לנשום לרווחה (או שלא כל כך כי עישנתי אתמול אבל היי ^_^ הבנתם את הכוונה).

-

לפעמים מצחיק אותי איך אני מקדימה את כולם, דרמטית ומוחקת אנשים מראש בלי סיבות נראות לעין.

רק ביום שני בכיתי לאנשים שההיא שכחה ממני ושלא דיברתי עם שלומי למרות שהייתי צריכה וכולם אמרו - תתקשרי את, אבל אני זאת אני ואני לא אתקשר אז הכל נשאר באוויר כולל ההרגשה המסריחה שלי.

באותו הערב שניהם התקשרו...

אני סתם drama queen, יבוא יום וזה עוד יהרוג אותי. משעשע.

-

אמרתי לקצינים שלי שיש סיכוי שאחתום קבע בתנאי (דמיינו הרבה צחוק בשלב זה כי מבחינתם אין סיכוי שלא אחתום) שאקבל צניחה חופשית מהצבא ^_^" נראה אותם!

אז מה אם אני נשחקת והשביזות משתלטת ואני לא יודעת איך אעבור את החצי שנה שנשארה בכלל? אז מה??